אנשים עם מוגבלות הם חלק מאתנו - חייבים לעשות הכול כדי להפיג את הבדידות שלהם

בימים אלו של מגפת הקורונה אנו עומדים בפני אתגרים חדשים בהתמודדות היומיומית שלנו כבודדים, כמשפחה וכחברה. לאחרונה סיפרה לי חברה, פסיכולוגית, ששנים מטפלת באנשים, על קפיצה גדולה בכמות הפניות לטיפול של גברים ונשים מעל גיל 70.

המכנה המשותף בדברי הפונים אליה היה הקושי העצום להסתגל למציאות שנכפתה עלינו להתמודד עם בדידות.

המצב הקשה שנגזר על רבים מהם לא להיפגש עם הילדים והנכדים, בצירוף אי היכולת לטייל בעולם ולנהל חיי חברה, הפכו את חייהם המלאים לימים של ארוכים של בדידות.

בעידן שלפני הקורונה, רבים מהאנשים שעכשיו הודרו מהחברה ונאלצו להסתגר בבית, היו חופשיים לטייל בארץ ובחו"ל, יזמו מפגשי חברים, יצאו לבילוים והשתתפו בהרצאות ואירועים חברתיים. כל אלו הומרו בבדידות אכזרית, דיכאון ואובדן תקווה.

אלוף שלמה גזית, שנפטר לאחרונה, נהג לכתוב מדי שבוע טור שבועי שעסק בדרך כלל במצב הביטחוני, באתגרי הקיום של מדינת ישראל ובדעותיו הפוליטיות. בטור השבועי שכתב ב-11 באפריל השנה, העז לחשוף בפעם הראשונה את חוויותיו מליל הסדר האחרון שבו רק הוא והמטפלת ג'מה, חגגו את ליל הסדר. היה זה לדאבוני ליל הסדר האחרון בחייו, והוא ציין אותו ללא בני המשפחה, סדר שבו רק הוא לבדו קרא את ההגדה.

בציניות וכאב כתב גזית "לא רציתי להביך גם את אליהו הנביא - לא ציפינו לבואו, לא השארתי את הדלת פתוחה, ולא הצבנו לכבודו גביע יין על השולחן". כמה כאב שקפו הדברים.

לשבור את חומות הבידוד

ערן בננו שנולד עם פגיעה מוחית קשה, מעולם לא קרא לי אבא ולא יצר קשר עין. במסעותינו ברחבי מדינת ישראל בשנות השמונים והתשעים של המאה הקודמת, גילינו שילדים חסרי ישע כמו ערן בננו הוחזקו במוסדות איומים ומבודדים. למעשה, התפיסה החברתית המוסכמת עבורם הייתה, ריחוק חברתי. ההנחה המוסכמת בטיפול בילדים כמו ערן הייתה שיש להחזיקם במוסדות סגורים ולבודדם מהציבור. הם הוקפו בחומות גבוהות של בושה ודעות קדומות. הם נתפסו ככאלו שאין בכוחם לתרום לחברה היצרנית, הבונה ומגינה על מדינת ישראל ולכן הורחקו. עד עצם היום הזה, הורים רבים לילדים עם מוגבלות שכלית מצויים במצוקה ומבוכה גדולה.

ערן בננו האהוב נפטר לפני 14 שנים. מתוך הדממה הצועקת בה היה מצוי כל חייו, קולו מהדהד בתוכי: "איך זה להרגיש ריחוק חברתי אבא? קשה הא? רק כמה חדשים ואתם במצוקה גדולה. נסה לחשוב מה זה ריחוק חברתי לכל החיים אבא".

בכפר השיקומי הנושא את שמו של בננו - "נחלת ערן", חרטנו על דגלנו להעניק אהבה ללא גבול וללא תנאי ולפעול ללא לאות, לשילוב האדם המוגבל בקהילה. הם לא רק חלק מאתנו אלא גם השתקפות כל אחד מאתנו בעת מחלה, זקנה או חולשה. בתקופה מורכבת זאת של מגפת הקורונה, הטיפול בהם נעשה ללא ריחוק חברתי. הצוותים הרפואיים מחבקים ומטפלים עם חליפות הגנה כאילו אין קורונה וכדי להנגיש את המטפלים אל הילדים והבוגרים שזקוקים להם, עונד כל אחד מהמטפלים צילום תמונתו המוצמד לחזית הבגד וכמו אומר "אני פה", אני נמצא עבורך, אני לא דמות אנונימית מתחת למסכה.

האמנם כורח המציאות היה להשאיר אלפי אנשים מבוגרים במדינת ישראל בריחוק חברתי?

שבירת חומות הבידוד לטעמי היא מעשה הכרחי לחיזוק חישוקי החברה בישראל. הרי אין באמת בעיה לתכנן בכל בית אבות בישראל, גן ילדים ובית ספר יסודי ולאפשר לכל ילד מכיתה אלף להתנדב שעה בשבוע עם קשיש או קשישה. מה פירוש והדרת פני זקן אם לא מעשה אנושי חברתי מחנך?

אנשים מבוגרים, אנשים בודדים ואנשים עם מוגבלות הם חלק מאיתנו. אופן שילובם בחברה בין אם בתקופת הקורונה או בלעדיה מחייבת תרגום ערכים נעלים כמו ערבות הדדית ואהבת אדם, לשפה פרקטית יום יומית, המבטאת בעשייתנו צעד קטן למקום הנשגב הקרוי - חברת מופת.

פרויקט התנדבות של חניכי המכינות הקדם צבאיות - גליל עליון, תבור, חמש אצבעות ובארי לשבועיים בימים קשים ומאתגרים של המגפה, שכלל פעילות אינטנסיבית במוסד עלה גדרה כשרמת התחלואה שם הייתה בשיאה עם 27 חולים, מעוררת השתאות, השראה ותקווה.

התשובה לריחוק חברתי היא בהתנדבות אלפי בני נוער לסיוע בבתי אבות, מוסדות סיעודיים, בתי חולים, מרכזים גרייטרים ועוד. האהבה היא סם החיים של האנושות ועוצמתה של השרשרת החברתית לעולם יימדד בעוצמת החוליות החלשות שבה. 

הכותב הוא אלוף במילואים ומייסד עדי נגב נחלת ערן - עמותה לאנשים עם מוגבלויות רפואיות שונות