מערכת השיקולים שעמדו ביסוד החלטות הממשלה לגבי פתיחת מערכת החינוך אינה ברורה. לא במעט בגלל העדר עקביות ויציבות בהחלטותיה. אך נראה שבבחירת סדר העדיפויות הלאומי רוב חברי הממשלה ממעיטים להתחשב בנזק הנגרם לרווחת הילדים.
יש עדויות רבות למצוקות נפשיות בקרב התלמידים בעקבות ההשבתות התכופות של בתי הספר. אך לא פחות חשובה היא הפגיעה בהשכלת התלמידים. זו תתגלה רק בטווח הארוך, כאשר דור הילדים יצטרף למעגל התעסוקה. היא תתבטא בירידה בפריון העבודה, בשכר העובדים ובצמיחת המשק. יתרה מזו, הפגיעה בתלמידים המתגוררים ברשויות העניות חמורה יותר מזו שברשויות המבוססות ולכן תעצים בעתיד את אי השוויון הכלכלי.
שורשי הפגיעה במערכת החינוך ובמיוחד בתלמידי הפריפריה מקורה בשלוש בעיות כרוניות. הראשונה, קיים חשש שההתעלמות מטובת הילדים נובעת לא במעט, מהעדר עניין לפוליטיקאים בתועלות או בנזקים שיתגלו בעוד שנים רבות, משום שרובם כבר לא יכהנו בתפקידם הנוכחי.
התמקדות הפוליטיקאים בטווח הקצר והתעלמות מרווחת האזרחים בטווח הארוך אינה נדירה, אך חריפה יותר בישראל ומתבטאת בעשרים השנים האחרונות בתחומים רבים. לדוגמה, חלקו של התוצר שהממשלה מקדישה להשקעה בתשתיות בישראל נמוך במידה ניכרת מזו של מדינות ה-OECD, וזאת למרות שרמת התשתיות בהן גבוהה לאין ערוך מאשר בישראל.
הבעיה השנייה, היא הצפיפות הרבה בכיתות - זו גבוהה במידה רבה בהשוואה למדינות ה-OECD, ובמיוחד ברשויות העניות. אנשי חינוך וכלכלנים מתריעים שנים רבות כי הצפיפות פוגעת באפקטיביות הלמידה.
מגפת הקורונה הגדילה מאוד את נזקי הצפיפות בכתות. היכולת להפעיל את מערכת החינוך, תוך מזעור סיכויי ההדבקה מותנה בשמירת מרחק נאות בין התלמידים. ככל שמספר הילדים בכתה גדול יותר, נדרש מספר גדול יותר של מבנים, על מנת לעמוד ביעד הריחוק הרצוי בין הילדים. הצפיפות בכתות בפריפריה גדולה יותר מאשר בערים המבוססות ולכן לא מאפשרת לצמצם את מספר התלמידים בכל קפסולה במידה הנדרשת.
הבעיה השלישית והחמורה מכולן, היא אי השוויון הגדול בתקציב החינוך הממלכתי לכל ילד. תקציב החינוך בבתי הספר הממלכתיים ניזון משני מקורות - תקציב הממשלה ותקציב הרשויות המקומיות. השונות בתקציב לתלמיד ממקורות הממשלה הוא קטן מאוד.
אולם הרשויות המקומיות רשאיות להגדיל את תקציב החינוך ממקורותיהם. ברור שככל שהרשות המקומית עשירה יותר היא יכולה להעניק לתלמידי היישוב תקציב גדול יותר. ואכן במחקר שערכתי יחד עם פרופ' מומי דהן ב-2009 מצאנו כי ההוצאה הציבורית הכוללת לחינוך ממקורות ממשלתיים ומרשויות מקומיות בחמשת האשכולות העליונים גבוהה ב-38% מההוצאה בחמשת האשכולות התחתונים.
טווח ההוצאה לתלמיד בין האשכולות השונים גדול הרבה יותר והוא מגיע עד כדי פי שניים. הפער נובע בעיקרו מהתוספת לתקציב ממקורות הרשויות ובמידה קטנה מהשתתפות ההורים דרך המערכת הציבורית. אישוש לממצאים אלה נמצא גם במחקר שנערך ב-2014 בידי צוות בראשות פרופ' יוסטמן.
אי השוויון העצום בהוצאה הציבורית לחינוך מתבטא גם ביכולתן של הרשויות המקומיות למצוא פתרונות לבעיות שהתעוררו כתוצאה ממגפת הקורונה. רשויות עניות מתקשות הרבה יותר בצמצום מספר התלמידים בכל קפסולה, בשכירת כוח עזר לסגל המורים, ברכישת מחשבים לתלמידים ממשפחות מיעוטי יכולת ובהענקת תמיכה נפשית.
תלמידים רבים מהשכבות החלשות עדין לא קבלו מחשב מהממשלה. כלומר, הם כבר איבדו שנת לימודים אחת והם עומדים לאבד שנה נוספת, בשל העדר יכולת ללמוד מרחוק.
למעשה אין בישראל חינוך ממלכתי שוויוני. העיוות הזה זועק היום יותר מתמיד משום שהוא מקטין את יכולתן של הרשויות העניות לפתור את הבעיות שנוצרו בעקבות מגפת הקורונה. חשוב שהממשלה תקצה משאבים משמעותיים יותר לצמצום אי השוויון בהוצאה לחינוך, על בסיס המאפיינים הכלכליים-חברתיים של היישובים והמשפחות המתגוררות בהם.
הכותב הוא פרופ' אמריטוס במחלקה לכלכלה באוניברסיטה העברית. לשעבר מנכ"ל משרד האוצר ומנהל בכיר של מחלקות המחקר ומטבע חוץ בבנק ישראל
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
