נחמה כשהחיים הם סיוט: סרטי האימה שיכינו אתכם לחיים

כבר כמעט שנה אנחנו נמצאים בסרט אימה מתמשך. אם תרצו לשמוע סיפורי אימה על מוות מפתיע, מוטציות פראיות, חובות מטביעים או ביקור של ההוצאה לפועל, אפשר לפתוח את החדשות. אם רציתם קונספירציות על השתלת שבבים, צמיחת זנבות, מחתרות אפלות המשתפות פעולה עם המשטר - הרשת החברתית הקרובה למקום מגוריכם תוכל לספק לכם כל מה שאתם יכולים לדמיין, ועוד. האם נותר בתקופה הזאת עוד מקום לסרטי אימה? בהחלט, אומר קולטן סקריבנר, חוקר "סקרנות מורבידית".

 קולטן סקריבנר / צילום: Erin Hooley

סקרנות מורבידית היא הרצון שלנו להיחשף ליצירות או לחוויות מעוררות אימה או גועל. מחקריו של סקריבנר מראים שיצירות כאלה נותנות לנו מגוון מאוד רחב של כלים לווסת את הרגשות שלנו לגבי העולם האמיתי. לכן עבור אנשים מסוימים הן לא רק רלוונטיות בתקופה הזאת, אלא נחוצות מתמיד.

סקריבנר, דוקטורנט במחלקה להתפתחות אנושית השוואתית באוניברסיטת שיקגו וחוקר במכון למוח וביולוגיה ובמעבדה לביולוגיה התפתחותית באוניברסיטה, עסק במסגרת המחקר שלו בשאלה כיצד אנשים שונים בחברות שונות חווים גירויים מסוכנים. הוא גילה שהשונות היא רבה. "אלימות, שהיא משהו כל כך שלילי בחברה שלנו, עומדת בבסיס של הרבה מאוד מהבידור שלנו. מדוע? זה היה נראה לי כמו פרדוקס בהתפתחות האנושית".

בחרת לחקור את הנושא הזה משום שהזדעזעת מכך שאנשים עשויים לאהוב אלימות כבידור, או משום שגם אתה כזה?
"אני אוהב סרטים אלימים וסרטי אימה. כילד אהבתי מאוד את סדרת הספרים והסרטים Goosebumps של RL Stein. היה לי ברור מאז שהייתי ילד, שיש אנשים שממש אוהבים אימה, ויש אנשים שפשוט שונאים את זה, ולא מסוגלים להבין איך זה יכול לעשות טוב למישהו".

איפה נמצאת נקודת הכיף

סקריבנר חקר תחילה יצירות וסרטים אלימים. "בדקנו את תנועות העיניים, כדי לראות לאן אנשים מביטים כשהם רואים סרט אלים. גילינו שכאשר אנשים מתקשרים ביניהם בסיטואציה שאינה אלימה, הם לרוב מביטים בפנים אלה של אלה כדי לנסות להבין את כוונתם. ברגע שיש מגע אלים, כמו אגרוף, או שכלי נשק נשלף, המבט כבר לא ממוקד בפנים או בהבעות, אלא בנקודות המגע". כלומר, פחות דחוף להבין כוונות ורגשות, אנחנו רוצים לדעת מהיכן עומד להגיע הסכין ומה מידת הנזק. מדובר בסוג אחר של מיקוד, וזו כנראה אחת מנקודות המשיכה של הז'אנר הזה.

"אחרי שחקרתי אלימות, חברתי לקבוצה של חוקרים מדנמרק, שרצו לבדוק ממה אנשים אוהבים לפחד. הם הקימו בית רוחות שלם ככלי למחקר שלהם, שיגלה אילו גירויים הם באמת מפחידים, אילו גירויים גם מושכים, ומה מפחיד ולא מושך בכלל.

"השילוב בין המחקר שלי למחקר בדנמרק הוביל אותי לחקור את הסקרנות המורבידית. אנשים שיש להם סקרנות כזאת אוהבים לשמוע סיפורים ארוכים ומפורשים על פשעים אמיתיים, נמשכים לשמוע מה מרגישים כשכמעט מתים, נמשכים לצפייה בהוצאות להורג כדי לראות במדויק את רגע המוות, ומגלים עניין רב במחלות ובתסמיניהן. כל אלה סוגים של סקרנות מורבידית, וסרטי האימה הם תת-ז'אנר של התחום הזה".

מה היו ההשערות המקובלות לגבי הסיבות לסקרנות מורבידית כשהתחלת לחקור את התחום?
"באופן מפתיע, היו מעט תיאוריות, ורובן הגיעו מהעולם הפסיכואנליטי, ואני מודה שאני קצת סקפטי לגביהן. הגישה העיקרית הייתה שאנשים צופים בסרטים אלימים או מתעניינים באירועים כדי לתת פורקן מסוים לאלימות שאצורה בתוכם, בלי להוציא אותה לפועל. התמיכה האמפירית בתיאוריות הללו היא די דלה.

"בעבודה עם החוקרים מדנמרק בחנו את קצב הלב של המבקרים. התברר שיש איזו נקודת אמצע, די דומה לכולם, של קצב לב והפרשת אדרנלין, שהיא נחשבת כיפית. ייתכן שאדם שלא קל להפחיד אותו יגיע לנקודה הזאת רק בחדר הכי מפחיד בבית הרוחות ואדם אחר יגיע אליה כבר ב'בווו' הראשון, אבל קצב הלב שיאפיין מצב 'כיפי ולא יותר מדי מפחיד' דומה פחות או יותר. בנקודה הזו אנשים מחייכים וצוחקים יחד עם הצרחות שלהם ואומרים שהם נהנו ורוצים לבוא שוב.

"זה נכון גם לגבי אדרנלין ממצב סכנה אמיתי. 'ג'אנקי של אדרנלין' ישים את עצמו במצבים מאוד מסוכנים, כי אחרת הלב שלו לא דופק מספיק חזק כדי לקבל את תחושת הכיף". אדם אחר יקבל אותה תחושה כשהוא נותן שם בדוי בסטארבקס, אבל קצב הלב שלהם יהיה דומה.

"אנחנו חושבים שלאנשים שונים יש כמות שונה של רצפטורים במוח לאותם נוירוטרנסמיטורים שמופרשים בעת פחד, ולכן הם מרגישים אותו גירוי בעוצמות שונות. אם נחשפים שוב ושוב לסכנה, יש הביטואציה, גם ברמה הפסיכולוגית (הבנו שאותו גירוי בעצם לא כל כך מסוכן) וגם ברמה הפיזיולוגית, הביטואציה לאדרנלין עצמו".

אבל למה זה כיף מלכתילה, בעצם?
"כנראה קודם כול משום שזה מעניין. לעומת העולם הרגיל שלנו, הסיכון או הפחד תופסים את תשומת לבנו. כשאנחנו כל כך קשובים, מתרחשת למידה מהירה, ואנחנו מרגישים איזשהו תגמול על הלמידה המהירה הזאת".

כלי לוויסות חרדות

אחד הממצאים המעניינים של סקריבנר היה שאנשים שנוטים לסקרנות מורבידית, לצפייה בסרטי אימה ולחיפוש אחר ריגושים פיזיים הם גם אנשים מעט יותר נוירוטיים, עם רמות חרדה יותר גבוהות. "מדוע שמישהו שמלכתחילה חרד ירצה לעבור חוויות מפחידות? זו השאלה העיקרית שאני שואל את עצמי היום, ואני מתחיל להתכנס לתשובה שמדובר באסטרטגיה של ויסות רגשי עצמי. למעשה, יש יותר מאסטרטגיה אחת. יש כמה דרכים שבהן סרט יכול לשמש כלי ויסות.

"עצם החשיפה לסרט היא מעין CBT (טיפול התנהגותי קוגניטיבי) אישי. כלומר, אנחנו מציגים לעצמנו במכוון רעיונות ותמונות שמטרידים אותנו, כדי לעשות לעצמנו הביטואציה של התגובה, בסביבה נשלטת. כמו שמישהו שחושש מעכבישים יתבקש על ידי הפסיכולוג שלו תחילה לדמיין עכביש, אחר כך לראות תמונה של עכביש, אחר כך סרטון של עכביש ולבסוף עכביש אמיתי. אנחנו כמובן לא רוצים לפגוש רוצח סדרתי אמיתי, כי בניגוד לעכביש זה באמת מזיק, אבל לפעמים זו דרך של אנשים להרגיל את עצמם לפחד הכללי שיש להם מהעולם שבחוץ".

אבל זו לא כל התורה. "אסטרטגיה שנייה היא לשים את החיים שלנו בפרופורציה. מה שמתרחש בסרט הוא כל כך נורא ומחריד, שהוא דורס את החרדות הקטנות והיומיומיות שלנו, וגורם להן להיראות ניתנות לניהול באופן יחסי. אבל זה גם יותר מורכב מכך. לפעמים החרדה שלנו מתבטאת במחשבה מעגלית (רומינציה) בלתי נגמרת על נושא מסוים. למשל, נחזור שוב ושוב לאותה שיחה עם הבוס שבה אמרנו משהו מפדח. מבחינת החיים האישיים שלי זה יותר מפחיד מכל ליצן רצחני. אם ננסה כעת לצפות בקומדיה רומנטית, אולי הרומינציות יימשכו במקביל לסרט. אבל אימה מושכת את תשומת הלב. אם זה מפחיד מספיק, זה שואב את הקשב לגמרי ונותן מנוחה מהרומינציות. מרואיינים ששאלנו על הסיבה שהם צופים בסרטים מפחידים ציינו גם את זה.

"אנחנו רואים כאן בעצם מגוון של טכניקות שבהן אנשים שונים משתמשים כדי לווסת סוגים שונים של חרדה בחיים שלהם באמצעות הסרטים המפחידים". לאנשים שונים אישיות שונה, הוא אומר. חלקם צריכים את הפרופורציות, אחרים את השליטה.

ישנם סוגים שונים של סרטים שעובדים עבור סוגים שונים של ויסות?
"אנחנו חוקרים ממש עכשיו את השאלה הזאת. ישנם כנראה הבדלי ז'אנר - יותר מתח, יותר אימה. גרפי או פחות גרפי. ראיינו אנשים עם דיכאון, שאמרו שהם אוהבים סרטי אימה מאוד מאוד גרפיים, כי סוף סוף הם מסוגלים להרגיש משהו.

"בדקנו גם הבדלים בהעדפות של סרטים עם סוף סגור (המפלצת מתה) לסוף פתוח, אבל עדיין לא גילינו בדיוק את מאפיין האישיות של כל העדפה. יש מי שאוהבים מפלצות מופרכות ואחרים שאוהבים סרטי 'פשעים אמיתיים', שיכולים להתקיים ואפילו התקיימו במציאות".

זה תמיד נראה לי מוזר - מילא מפלצת שחדלה להתקיים כשהסרט נגמר, אבל להיחשף לכל כך הרבה נשמות מרושעות ומעוותות, ואחר כך לחשוב, אולי השותף שלי כזה? אולי אני כזו? אולי בכלל כל האנושות היא כזו?
"אני חושב שזה אכן מאוד מקריפ לחושב שהאנושות היא כזו, אבל אם אני ממילא חושב שהאנושות היא כזו, אולי זה מרגיע אותי שיש אישור למה שאני מרגיש. בנוסף, סרט כזה מלמד אותי איך להיזהר. הנה, כך רוצחים סדרתיים פועלים. כך אזהה אותם. הנה, זה החור בתוכנית שלהם. אנשים עשויים להרגיש שהם יותר מוכנים לעולם, ואז באופן פרדוקסלי הם מרגישים יותר מוגנים".

הזומבים שיכינו אותנו למגפה

וכך אנחנו מגיעים למחקרו האחרון של סקריבנר, שהתפרסם בהרחבה ועסק בקשר בין מגפת הקורונה לסרטי זומבי. בגלל דמיון מסוים בין עולם שמותקף על ידי זומבים לבין עולם שמותקף על ידי וירוס (ראו מסגרת), אנשים שראו סרטי זומבים רבים לפני 2020 הרגישו מוכנים יותר למגפה, כך על פי המחקר. "מי שראו סרטי זומבים, סרטי מגפות ופלישת חייזרים הרגישו יותר חסינים פסיכולוגית, פחות מבוהלים ופחות דיכאוניים. זה לא שאגיד עכשיו לאנשים, לכו לראות סרטי זומבים כדי ללמוד מה שצריך על הפנדמיה. לא, להקשיב למשרד הבריאות זו הדרך הנכונה ללמוד מה צריך לעשות. אבל ברמה הרגשית אנשים הרגישו יותר חסינים. התמונות של הרחובות הריקים, החנויות הסגורות והסטוקים של נייר הטואלט היו להם יותר מוכרות".

היו בכל זאת טקטיקות מתוך הסרטים שהם ממש יישמו?
"אולי, אבל זה לא מה שחיפשנו, אלא את שיטות הוויסות. אנחנו רואים שכשאנשים צופים בסרטי האימה, הם משתמשים אפילו באופן לא מודע בטכניקות פסיכולוגיות כדי לשלוט בפחד שלהם. הם מעריכים מחדש את הסיטואציה ואומרים לעצמם 'זה רק סרט', ואולי במגפה הם יכולים להגיד 'זה לא נורא, אני עדיין פה בבית ובטוח'. זה נקרא Cognitive reappraisal, הערכה מחדש של הסיטואציה ממבט חיצוני כדי לשכנע את עצמך שאתה יכול להתמודד איתה. צופים בסרטי אימה גם ידעו לשלוט בתגובה הפיזיולוגית שלהם באמצעות נשימות עמוקות".

האם לצופי סרטי האימה לא היה רגע של שבר סביב הפנדמיה, כשהם הבינו שזה לא סרט ושזה גם לא נגמר?
"יכול להיות שאנחנו צריכים לבקר את האנשים שוב ולראות אם הם עדיין מתמודדים כמו שצריך. אם הם באמת למדו מהסרטים הללו איך לשלוט בפחד, אולי הם נותרו חסינים. אם החסינות שלהם נבעה מכך שהם ניסו לדמיין שהם בסרט זומבים כיפי, אז יכול להיות שכשהמציאות הכתה, ההגנות שלהם נשברו".

יש מגזר שלם של אנשים שלא אוהבים סרטי אימה וחושבים שהדבר היחיד שהם מלמדים זה איך לפחד יותר.
"אולי האנשים שלא חובבים סרטי אימה הם אנשים שבדרך כלל מרגישים קצת יותר בנוח עם החיים שלהם ולא זקוקים לדרמה הקיצונית שמספק הסרט, ולכן גם לא נהנים ממנה. אנחנו לא יודעים בדיוק. מה שכן חקרנו לדוגמה הוא את האנשים שהגיעו לבית רדוף הרוחות בדנמרק וממש פחדו אבל בכל זאת רצו להיכנס. אנשים שיצאו משם לא בצחוק ולא בצרחות הנאה, אלא חיוורים ורועדים. בשבילם, הבית הרדוף היה מפחיד מעבר ל'סוויט ספוט', לרמת הפחד שגרמה להם דפיקות לב מהנות והתרגשות.ושאלנו אותם מה הם חושבים על החוויה, וחלקם הגדול אמרו שזו הייתה חוויה טובה, כי היא אפשרה להם להתמודד עם הפחד. הם שמחו שהם הצליחו לעבור את זה בלי לברוח ובלי להישבר. הם הרגישו שהם בחנו את הגבולות האישיים שלהם ולמדו משהו על עצמם. לכן אני חושב שגם מי שלא נמשך באופן טבעי לאימה יכול להפיק ממנה תועלת לפעמים".

האם אימה מוגזמת יכולה לגרום טראומה ולהרע את מצבו של אדם?
"היא יכולה בהחלט להיות לא מהנה, מאוד לא נעימה, אבל אני לא חושב שיש עדויות לכך שיצירה פיקטיבית יכולה לגרום טראומה אצל אדם מבוגר. אולי זה יכול להיות כך אצל ילדים קטנים, שעדיין לא יודעים להפריד בין המציאות לדמיון".

סקריבנר מדגיש היבט אחר שקשור בטראומה. לדבריו, אנשים עם תסמונת פוסט-טראומתית, כמו הלם קרב, דווקא אוהבים לשחק במשחקי מלחמה. "אולי הם מרגישים שהם שולטים באותה סיטואציה שברגע האמת לא שלטו בה. לפעמים הם חולמים על חזרה לאותו מקום שבו קרתה הטראומה כדי לתקן ולצאת מנצחים. ייתכן שמשחקי אימה, סרטי אימה, ספרי אימה, יכולים לתת להם תחליף לכך.

"ילדים עוסקים גם הם בחשיפה לפחד ובוויסות שלו באופן אקטיבי. יש המון סימולציה של פחד במשחקי ילדים. במשחקי הדמיון מופיעות תמות של מרדפים, אנשים רעים ומוות. אפילו במשחקים הפשוטים ביותר ישנה איזו סימולציה של סיטואציות לא נעימות מהמציאות - בתופסת צריך לברוח ממשהו, במחבואים יש חשש והתרגשות, שחלילה לא ימצאו אותך. ילדים מחפשים את החוויות הללו. הם קצת יותר מחושלים מכפי שנהוג לחשוב".

האם התנהגנו בתקופת הקורונה כמו בסרט זומבים?

הספר "תיאוריות של פוליטיקה בינלאומית עם זומבים" של הסופר פרופ' דניאל דרזנר, שיצא לאור ב-2014, ניסה להסביר כמה תיאוריות פופולריות בפוליטיקה הבינלאומית דרך השאלה: מה היה קורה לשיתוף הפעולה הבינלאומי אם העולם היה נתון כעת תחת מתקפת זומבים. ב-2020, הייתה לו פחות או יותר אפשרות לבדוק אם הוא צודק.

יש דמיון מטריד בין התקפת זומבים בייצוג התרבותי שלה, לבין מגפה, טוען דרזנר בכתבה שפורסמה באתר foreignpolicy.com. סרטי זומבי מתחילים בקיומה של תרבות, שמותקפת על ידי גורם אשר - כמו וירוס - אין שום סיכוי להידיין איתו והוא רק רוצה להתרבות. אחרי שמתגלה המתקפה, מתחיל המיקוד בתגובת בני האדם, והיא גרועה. תחילה ישנם ניסיונות לסולידריות, אך עם הזמן בני האדם פונים אלה נגד אלה, וזה מה שמאפשר לזומבים לחזק את אחיזתם. מוסדות בירוקרטיים מספקים מידע לא מהימן, אחר כך מרימים ידיים ובסוף הם הופכים להיות לא רלוונטיים, או חלק מהבעיה. בשלב הזה נשאר לאדם הסביר רק לאגור מזון, להתחבא ולחכות. אולי זה יפגע באחרים, אבל לא בו. אולי זה ייעלם מעצמו.

גם במגפת הקורונה ראינו תחילה גילויי סולידריות הירואיים ואחר כך היא התפרקה בהדרגה, אבל לא לגמרי. עצם העובדה שאתם קוראים את הכתבה הזאת היא סימן לכך שהתרבות כפי שאנחנו מכירים אותה עדיין קיימת. גם המערכות שלנו עדיין קיימות, גם אם הן לא במיטבן. החשמל והמים ממשיכים לזרום והמשלוחים מהסופרמרקט מגיעים ליעדם. אמנם יש חוסר אמון, כעס בין מגזרים ובין מדינות, הפייק ניוז חוגג ואפילו ראינו התקפה ישירה על הדמוקרטיה החזקה בעולם. אבל התרבות כולה לא חדלה להתקיים.

למעשה, אומר דרזנר, רוב סרטי הזומבים לא מראים אחד לאחד כיצד החברה מתפרקת, וזאת משום שמדובר בתרחיש לא סביר. בני אדם יכולים להיות תחרותיים, קטנוניים ומרושעים, אבל הם גם יצורים חברתיים ומשתפי פעולה בטבעם, וגם נסמכים יותר על הנהגתם ומוסדותיהם מכפי שניתן אולי לנחש. "בשום סרט זומבים לא רואים אנשים שולחים מתנות לצוות הרפואי", הוא אומר.

קולטן סקריבנר

בן 28, דוקטורנט במחלקה להתנהגות אנושית באוניברסיטת שיקגו וחוקר במכון למוח וביולוגיה באוניברסיטת שיקגו ● בעל תואר ראשון באנתרופולוגיה עם תת-התמחות בביולוגיה ותואר שני בביולוגיה פורנזית ● התנדב במוזיאון לחקר העצמות, ולפי כתבה שפורסמה ב"שיקגו טריביון", הוא עדיין מחזיק עצמות בדירתו. לצורכי מחקר ● עוד משהו: באופן שהולם את מחקריו, הוא נולד ב-Slaughterville, אוקלהומה