ועוד מלקחי הקורונה: לחזק את מערכת הבריאות בדרום

הרבה אחרי שמוראות הקורונה יעברו מן העולם וכולנו עוד נעסוק בליקוק פצעי המגיפה, תתמודד מערכת הבריאות בישראל עם הליקויים הרבים שנחשפו לעיני כל ואשר תובעים תיקון דחוף.

מן הסתם יעסקו הכל בהיעדר ההשקעות בתשתיות של מערכת הבריאות בארץ, במעמד הרופאים ובחיזוק מצבם של המתמחים ועוד כיוצא באלה נושאים שברומו של עולם הבריאות - אך הבה נקווה שיימצאו גם זמן וקשב לראות מה לימדה אותנו הקורונה על מצב הבריאות בדרום הארץ.

שכן עד כמה שמצב הבריאות בארץ קשה ודורש חיזוק ותמיכה, הרי שהמצב של מערכות הבריאות בדרום הארץ - קשה שבעתיים. וכדי שלא לדבר בהכללות מעורפלות די אם נעיף מבט לעבר תחום ספציפי אחד בולט שבו הנגב נמצא בפיגור של שנות אור ממש אחרי המצב במרכז הארץ. הכוונה היא כמובן למחסור במטפלים ולמצוקה הבלתי נתפסת במקצועות הבריאות (מה שנהוג לכנות בשם : שירותים פרה-רפואיים) בדרום.

לפי נתונים שפרסם משרד הבריאות לפני כארבע שנים (ולמרבה הצער לא השתנו בצורה משמעותית כלל), באזור המרכז יש 0.48 מטפלים בריפוי בעיסוק לכל אלף איש. זאת לעומת 0.17 בלבד בכל אזור הדרום. כך גם בתחום הקריטי ממש של קלינאי התקשורת כשבמרכז הארץ יש 0.4 מטפלים כאלה על כל אלף תושבים לעומת 0.1 בדרום הארץ.

פערים כאלה ודומים להם ניתן למצוא כמעט בכל תחום הנוגע לבריאות בדרום, בהשוואה לאזור המרכז או אפילו בהשוואה לממוצע הארצי. הנה קומץ דוגמאות. בתחום של מספר הרופאות והרופאים על כל אלף נפש, בתל אביב 5.5 רופאים ובדרום - 2.1 בלבד לכל אלף נפש.

מספר המיטות: סורוקה הוא בית החולים היחיד בנגב והוא השלישי בגודלו בארץ, עם 1,150 מיטות, שזה 1.65 מיטות לכל מאה אלף תושבים לעומת 2 מיטות בתל אביב.

מציאות מקוממת בדרום

כדי לרדת לרמת השטח נביא לדוגמא את סיפורה של ד', שהיא אם חד הורית מאזור הדרום ואמא לילד עם בעיות שפה והתפתחות.

ד' צריכה לתאם תורים למטפלים שונים בתחום הבריאות, כמו קלינאי תקשורת, מרפאת בעיסוק וכדומה, למען ההתפתחות התקינה של בנה. כמו ד' יש אלפי הורים בישראל. בשונה מהם, ד' נאלצת להמתין בין טיפול לטיפול חודשים ארוכים ולפעמים אף יותר משנה - וזאת אך ורק משום שד' ובנה מתגוררים באזור הדרום.

המציאות הזאת מקוממת רבים בדרום שכן הסיבה לפערים הבלתי נתפסים הללו ניתנת די בקלות לפתרון לא מורכב מדי. מעבר לפערים בתקצוב מערכות הבריאות בדרום ולמחסור הדחוף בבית חולים נוסף בבאר שבע - אחת הסיבות המרכזיות לפערים הללו היא העובדה שלמרבה הצער אין די מוסדות אקדמיים בדרום, שמכשירים אנשי מקצוע בתחומים הפרה-רפואיים.

מי שלומדים ומתמחים בתחום, גם אם הם תושבי הדרום, עושים זאת במוסדות חינוך במרכז או בצפון. ואז כמובן מיד עם סיום הלימודים הם מתחילים להתמחות ובהמשך למצוא עבודה קבועה באותן ערים שבהן רכשו את השכלתם והתמחותם.

כדי לנסות ולשנות את המצב יזמנו ברשות לפיתוח הנגב פניה ועידוד למכללות בדרום וכמובן לאוניברסיטת בן גוריון בבאר-שבע, כדי שיפתחו מחלקות לימוד מתאימים בנושא. יש התחלה צנועה ויפה במכללת אחווה שפתחה מסלול לקלינאי תקשורת לפני כשנה. אנחנו מסייעים במלגות לימוד ומלגות קיום לסטודנטים וגם מאפשרים סטאז' איכותי במוסד כמו "עלה נגב".

אבל אין בכך די.

מחובתנו לקרוא לכל מוסדות החינוך העל תיכוני בדרום להתגייס ולהכניס בכל דרך מסלולי הכשרה למקצועות הבריאות, וגם לספק תארים למאות מטפלים חדשים שיבואו ללמוד לעבוד ובסופו של דבר גם לקבוע את ביתם בנגב.

יוזמות כאלה יחד עם תמיכה מדרבנת של המל"ג ומשרדי החינוך והבריאות יניבו כך אני מקווה את השינוי המיוחל שכה נחוץ לד' ולשאר ההורים בדרום המשוועים לשירות סביר בתחומים כה חיוניים אלו.

זאת ועוד.

בימי הקורונה ובמיוחד עם תחילת מסע החיסונים האינטנסיבי גילינו כולנו בהפתעה ובסיפוק כי קופות החולים שלנו יודעות לשתף פעולה חרף התחרות ביניהן כדי להתגבר על בעיות דחופות בדרך למיגור המגפה.

למרבה הצער בימי שיגרה וחולין התחרות בין הקופות - גם בדרום - גורמת ל"מלחמה" על כל עובד בתחום נדרש, גם אם משמעות הדבר מחסור בשירות חיוני.

מדוע שלא יתקיים שיתוף הפעולה הנהדר שהתקיים בשיא ימי הקורונה גם ביומיום הבריאותי שלנו. מדוע כאשר לקופה אחת בדרום יש קלינאית תקשורת מעולה שמגיעה לתת שירות יום אחד בשבוע, שלא יתאפשר לה לעבוד בימים אחרים בשבוע באמצעות קופות אחרות ובכך להבטיח שירות איכותי טוב ורציף לתושבי הדרום.

אולי בסופו של דבר ייצא מהעז הזה גם קצת מתוק.

הכותב הוא מנכ"ל הרשות לפיתוח הנגב