המימון של מדינות אירופה לארגונים קיצוניים הוא כישלון ההנהגה הישראלית

במתקפה האחרונה של ארגון בצלם נגד מדינת ישראל, הצליחו בארגון להרגיז ישראלים אף יותר מבעבר, ולהשיג את תשומת הלב מחוץ לגבולות ישראל - לשם פעיליו מכוונים. זו גברה אף יותר כששר החינוך יואב גלנט הורה למנוע ממנכ"ל הארגון חגי אלעד השתתפות בדיון בבית ספר תיכון. לצד ההאשמות נגד ישראל וזניחת זכותו של העם היהודי להגדרה עצמית, חשוב להזכיר את התמיכה והמימון אותו בצלם (והארגונים המקבילים לו) מקבלים, מממשלות אירופה, כמו גם את הכישלון של ההנהגה בישראל בטיפול בנושא.

יותר ממחצית התקציב של בצלם מקורו בממשלות זרות, הוא כולל את דנמרק (5.5 מיליון שקל בשלוש שנים האחרונות), שבדיה (סכום דומה שמועבר על ידי ארגון היושב ברמאללה), האיחוד האירופי, שווייץ, גרמניה, נורבגיה ועוד. לכאורה, הכסף נועד לממן חינוך ותמיכה ב"זכויות אדם" וכיבוד "החוק הבינלאומי" בישראל, אך בבצלם מזמן זנחו מטרות אלו. הפעילות שלהם מכוונת לקהל הבינלאומי, בניסיון להשגת "הכשר" לתייג את ישראל כמדינת אפרטהייד המבוססת על "עליונות יהודית" - מושג רווח בקרב ניאו-נאצים.

ממשלות אירופה מממנות את הקצוות הקיצוניים והמפלגים ביותר של החברה הישראלית ושל ארגונים המעורבים בקמפיין הדה-לגיטימציה נגד ישראל, ואינן נושאות באחריות. המספרים מראים, שאין עוד מדינה דמוקרטית בעולם שחווה היקפים כאלה של התערבות זרה וקמפיין שנאה שנועד להשחיר את שמה. זאת תופעה שהחלה לפני 25 שנה - כאשר אירופה בחרה ארגונים ישראליים להיות קבלני המשנה שלה תוך התמקדות באשמתה הבלעדית של ישראל בסכסוך. כעת, צינור הכסף הוא כמעיין טייס אוטומטי, מטרה לכשעצמה, למרות האבסורד והנזק שהוא גורם.

הדרישה להפסיק לאלתר את ההתערבות הפנימית ואת מימון קמפיין הדה-לגיטימציה באמצעות ארגונים, הייתה צריכה לקבל עדיפות גבוהה יותר בסדר יום בכל פגישה מדינית או חילופי דברים עם נציגים אירופאים. אומנם מספר שגרירים נקראו לשיחות הבהרה, ואף עומתו אל מול העובדות, ועדיין נושאים אלו נוטים להישכח, עד המכה הבאה.

גם חברי הכנסת צריכים להתמקד בממשלות התורמות, במקום נאומים התוקפים את בצלם, שוברים שתיקה ועדאללה, או חקיקה הנוגעת לקבוצות אלו, אך בפועל רק עובדת לטובתם בגיוס כספים. הם יכולים להזמין שגרירים לוועדות הכנסת לקבלת הבהרות, ליזום דיונים עם מקביליהם האירופאים ולבחון כיצד מדינות אלו יגיבו אם ישראל תחליט להתערב בתהליכים פנימיים במדינה שלהן או לממן חרמות כנגדן.

ברוב המקרים, לחברי הפרלמנט והשרים באירופה אין מושג מדוע הם מממנים קבוצות כמו בצלם תחת דגלה של החברה אזרחית. ההחלטה נעשית על ידי פקידים עלומים, והפרוטוקולים מהפגישות ומהליך קבלת ההחלטות מוגדרים כסודיים - כאילו היו תוכניות הגרעין. מה היה קורה אם חבר פרלמנט או עיתונאי דני היה מתחיל לחקור מדוע 10 מיליון כתר מכספי המסים של העם הדני מבוזבזים על הקשר עם בצלם?

זה נכון שיחסי ישראל-אירופה כוללים בתוכם נושאים חשובים נוספים, כמו איראן, המלחמה בטרור והקשרים המדעיים והכלכליים. אך המעורבות הזרה והעצמת הקיטוב והשנאה על ידי אירופה, והכישלון לדון בו חותרים תחת הכבוד ההדדי עליו מבוססים יחסים נאותים בין דמוקרטיות.

יכול להיות שמניעת הופעתם של בצלם בבתי ספר תביא יותר כותרות וקולות בקלפי, אך אחריות ציבורית צריכה להיות מעבר לכך, אפילו בתקופה של בחירות בלתי נגמרות. במקביל לניסיונות להיבחר מחדש, הפוליטיקאים הישראלים צריכים להתייחס ברצינות ובצורה עקבית לנושא המעורבות האירופית המבוססת על מימון ארגונים. 25 שנה עשו כבר יותר מדי נזק.

הכותב הוא נשיא מכון המחקר NGO Monitor