אפשר לתת תמריץ לעידוד חיסונים, אך חשוב יותר לעודד לאחריות אישית

בטור חשוב על תמריצי המדינה לעודד את אזרחי המדינה להתחסן, מסבירה ד"ר מיטל פינטו בגלובס כי טענת האוטונומיה, קרי חירותו של האדם, משמשת את המתנגדים לכפיית המדינה לחיסון האזרחים. להתמודדות עם טענה זו מציגה ד"ר פינטו את בג"ץ עדאלה נ' משרד הרווחה (2013) בו השופטת ארבל מאפשרת את צמצום החירות לפי מידת הכפייה ושלילת הרצון.

לדבריה של ארבל, "אין דומה איסור שבצידו סנקציה פלילית לשלילת הטבה כספית מועטה". בהתאם לכך, מציעה ד"ר פינטו תמריץ חיובי מטעם המדינה - לפיו מתן מענק יינתן לפי הנכונות להתחסן.

להצעה זו שתי חולשות: הראשונה היא הגדרת הקריטריון של "מידת הכפייה". טענתה של ארבל מבוססת על ההנחה כי חירות הנפגעת באמצעות סנקציה פלילית קשה יותר מחירות הנפגעת בעקבות מניעת כניסה למקומות בילוי ופנאי או שלילת קבלת מענקים והטבות. עם זאת, ניתן לטעון כי גם בשלילת תמריץ חיובי יש פגיעה רבה בחירות - ובמקרים מסוימים אף יותר מסנקציה פלילית.

השנייה היא הסתירה הפנימית בהגות הקנטיאנית, המבססת את תפיסת האוטונומיה כאשר זו מתורגמת לפוליטיקה של ימינו. אוטונומיה אינה רק חירות, אלא גם שוויון פוליטי (לצורך חירות), ובשמו יטענו המתנגדים כי הם מופלים לרעה - וכידוע בישראל אין מחללים בקלות את קדושת "השוויון".

כותב שורות זה אינו מתנגד לחיסונים, אדרבא, קיימת חשיבות להתגייסות הציבור כנגד הקורונה ואחת הדרכים המרכזיות היא התחסנות גורפת. גם אינני מחסידי השוויון המוחלט - בעיקר אם מקצצים בשמו את המוכשרים לטובת אלו שלא שפר עליהם מזלם.

טענתי היא שערך האוטונומיה מקדם את זכויות האינדיבידואל, וככזה הוא נדון לכישלון בניסיון לקדם מטרות חברתיות או קהילתיות, כמו הצדקת המדינה להעניק תמריצים לטובת המתחסנים. הדבר דומה לניסיון בבג"ץ חוק הגיוס האחרון (2017) - בו נעשה שימוש בערך האוטונומיה כדי להטיל את חובת הגיוס על מיעוט בחברה הישראלית, החרדים, בשם השוויון.

אגב, דוגמה אחת מני רבות בה שופטי העליון עושים שימוש במושג האוטונומיה באופן שרירותי - כך שלפעמים הוא מבטא "חירות" ולפעמים הוא מבטא "שוויון" - לפי הצורך הפוליטי של הפסיקה הנדונה. הנקודה המרכזית היא שגם בפסיקה כזו, השימוש בערך האוטונומיה לקידום מטרה חברתית מתגלה בחולשתו. אוטונומיה הוא ערך רזה וחיוור כאשר השימוש שנעשה בו הוא לצורך התגייסות אזרחית לטובת הכלל.

קיימים שני ערכים - מעט חופפים - בעלי רוחב כתפיים לשאת את החובה הציבורית במסגרת האתוס הליברלי: הרפובליקניזם (או ניאו-רפובליקניזם) והקהילתנות. שני ערכים אלו מבקשים לשמור על חירותו של הפרט, אך שואפים להשגתו באמצעות התגייסות הפרט לטובת הקהילה האזרחית שבה הוא חי.

החירות אינה נופלת מן השמיים, על הפרט לפעול כדי להשיגה באמצעות הירתמותו לטובת החברה. לולא כך, בנטישת המרחב הציבורי בשם האנוכיות הליברלית, יפלשו לוואקום כוחות אינטרסנטיים אשר ישתלטו עליו - ויצמצמו את חירות הפרט המתבקשת.

במילים פשוטות, הפרט לא יזכה לחירות מבלי שיתגייס לטובת הכלל, כי רק יוכל ליטול חלק בעיצוב המרחב הציבורי ולעצב את החיים המדיניים כרצונו. לא מדובר כאן בסט זכויות שלצידן סט חובות, אלא הקשר הוא סיבתי: הזכויות לחיים ולחירות מתקיימות בעקבות עמידה בחובות - חובות של הפרט לטובת החברה בה הוא חי. אמנם האדם המערבי עדיין חווה את פוסט טראומת מלחמות העולם במאה ה-20, ולכן מתקשה לעכל ערך המעמיד את גם החברה בתור אידיאל.

אולם, בשונה מרעיונות קולקטיביסטיים - ערכי הניאו-רפובליקניזם והקהילתנות שמים את הפרט במרכז, אך בד בבד מחנכים אותו לקחת אחריות אישית לטובת הקהילה האזרחית.

הממשל הליברלי לא יוכל להתקיים אם לא יהיו לאזרחיו - בעיקר ברגעי משבר - שליטה עצמית ודאגה חסרת פניות לטובת הכלל. בדרך זו על מדינת ישראל לעודד את אזרחיה בכל הנוגע לסוגיית החיסונים - ובהתאם אין לפסול מראש אפשרות בשימוש בסנקציה פלילית או בתמריצים כלכליים, אלא רק כמוצא אחרון לעידוד הציבור לקחת אחריות על עצמו.

הדבר נכון בגיוס צבאי או שירות לאומי. הדבר נכון בהתגייסות ציבורית לטובת חיסונים. הדבר נכון אף בהירתמות חברתית לפעילות פוליטית או לכל הפחות בניצול זכות הבחירה ביום הבחירות.

הכותב הוא מרצה למשפטים במרכז האקדמי פרס ברחובות