ישראל זקוקה לפוליטיקאים שקרנים

מערכת הבחירות האחרונה הייתה מנומנמת יחסית, אלא שעכשיו מתחילה המערכה האמיתית: הרכבת ממשלה בין ראשי המפלגות השונות. חלקם התחייבו כי יתמכו רק בממשלה בראשות בנימין נתניהו, חלקם הבטיחו כי "רק לא ביבי".

הבעיה של הפוליטיקאים שלנו היא שלציבור הישראלי יש "זיכרון אינטרנטי". בעולם האינטרנט והרשתות החברתיות - הכול מתועד. הציבור לא נזקק לעיתונאים הנגישים לארכיון תקשורתי כדי שיזכירו לו נשכחות. כל אמירה, הבטחה או פליטת פה פוליטית מתוסרטת ונשלפת בקלות מהאינטרנט. הבעיה היא שהפוליטיקאים ממשיכים להבטיח - והציבור זוכר (או צופה בסרטון) ומעמיד אותם לדין על שלא עמדו בהבטחתם.

אל תטעו - הבחירות האחרונות היו נערכות מוקדם יותר לולא בני גנץ ועמיר פרץ היו עומדים בהבטחתם שלא ישבו בממשלתו של נתניהו. בזכות התגמשותם - או במילים אחרות, בזכות הפרת הבטחתם - נהנינו מהקמתה של ממשלת ה-35. לא ממשלה אידאלית, אבל ביחס להיעדר היציבות השלטונית בשנים האחרונות, נראה היה כי סוף-סוף יש כאן שלטון מתפקד.

אולם גנץ ופרץ נענשו על כך, ואת מקומם תפסו מפלגות "רק לא ביבי" אחרות - שאם נודה על האמת, עומדות להן רק שתי אפשרויות במבנה הפוליטי הקיים בישראל: תמיכתן בממשלת נתניהו או הליכתן לבחירות חמישיות.

כידוע, פוליטיקה אינה "אמנות הראוי" אלא "אמנות האפשרי" (ע"ע אוטו פון ביסמרק, "קנצלר הברזל"). פוליטיקה נדרשת לפרגמטיות, פשרות וגמישות אידאולוגית. מי שמחפש אידאולוגיה חסרת פשרות בפוליטיקה - יתאכזב. אומנם ישנם משטרים שבהם אין צורך להתפשר עם יריבים פוליטיים, והאידאלים מתקיימים בהם באופן מלא - אך בבדיקה זריזה תגלו כי אלה אינם משטרים דמוקרטיים (ובדרך-כלל היריבים הפוליטיים "נעלמים", כך שממילא אין עם מי להתפשר).

אחד המנגנונים ההכרחיים במשטר פרלמנטרי הוא "הפשרה הפרלמנטרית" - בלעדיה לא ניתן לקדם את הערכים המרכזיים במדינה הדמוקרטית. התוצר הפוליטי הקרוי חקיקה הוא פרי משא-ומתן בריא בין חלקי החברה, המושג באמצעות הסכמה בדרך של פשרה ואיזון בין הרעיונות השונים בחברה, במסגרת התפתחות הדרגתית. יש להגיע למשא-ומתן עם עקרונות ברורים וערכים נעלים - אך להשגת הסכמה יש לדעת להתפשר. עמידה דווקנית על עקרונות אינה פעולה פוליטית נבונה (ואין צורך להזכיר את הביטוי העממי המיוחס למשה דיין, שאמר כי "רק חמור לא משנה את דעתו").

לביטוי "קומבינה" יש אוריינטציה שלילית בשיח הישראלי, אבל ככל שהדבר נוגע להרכבת ממשלה בישראל, נראה כי נדרשת שליטה רחבה בתחום "הקוֹמבִּינָטוֹרִיקה הפוליטית". הצהרותיהם של ראשי המפלגות עם מי ישבו ובעיקר עם מי לא ישבו, יצרו מציאות בלתי אפשרית המחויבת בהתגמשות אידאולוגית, או באופן חריף יותר, בהפרת ההבטחות הפוליטיות. החברה הישראלית מענישה את המתפשרים - או כפי שמכנים אותם "השקרנים" - אך צריך להכיר בכך שדווקא אלה הם המאפשרים את זרימת המציאות.

בשולי הדברים, כדאי להזכיר כי פוליטיקה זו אמנות הנדרשת לכישרון רב ולניסיון לא מבוטל. עם כל הכבוד לאנשי צבא, אנשי אמונה, אנשי תקשורת, אנשי חינוך ועוד אנשי כלשהו - פוליטיקאי זה מקצוע לאותו איש או אישה היודעים כיצד להפיק מן המצב הקשה את הטוב ביותר. אותו אחד המסוגל להישיר מבט אל המציאות העקומה ולקדם אותה עם המשאבים העומדים לרשותו - כולל שיתוף-פעולה עם יריביו הפוליטיים המרים ביותר, הוא הראוי להיות פוליטיקאי.

אנשי הרוח ינסחו את האידאלים; הביטחוניסטים יעסקו בביטחון; העיתונאים ידווחו מן השטח - את הפוליטיקה כדאי להשאיר למי שיודע לתמרן עם מה שיש כדי להשיג את הטוב ביותר ולעשות מהלימונים לימונדה עם נענע ופקאן גרוס.

הכותב הוא מרצה למשפטים במרכז האקדמי פרס ברחובות