זו פרסומת שהלא ייאמן קרה בה. קרה בה קסם. דווקא משום שהקיום שלה היה בפריים טיים בטלוויזיה, הפרסומת הזו הצליחה להביא את הדנ"א של המהפכה הפמיניסטית ושל תנועת המי טו, שהגיעה הרבה אחריה. זו פרסומת שקראה את המפה והקדימה את זמנה, ולכן היא גם על זמנית. זו פרסומת שעומדת במבחן הזמן משום שהיא פיסת אמנות. מבחינתי, אמנות זה משהו שמחבר את החיים עם אותם דברים לא גלויים, נסתרים. באמנות מתקיימים כל המימדים - העבר, ההווה והעתיד; אמנות טובה מספרת לנו את הסיפור שלנו ואת העתיד שלנו. וזה מה שקרה כאן.
זו פרסומת נשית לגמרי. כשהפרסומת יצאה בזמנו, לפני 25 שנה, לא ידענו שאנחנו נמצאים רגע לפני הגילוי של הנשיות החדשה. שאנחנו בתווך, של הלפני והאחרי. הדמות הנשית בפרסומת מגלמת את אותו רגע בגופה, בחיוכה, במעילה: היא מגיבה תגובה מתריסה, אינסטינקטיבית, אבל אותנטית עד סנוור. היא פותחת - וסוגרת. האישה של קסטרו לוקחת את התנועה הספונטנית של ההתרסה - פתיחת המעיל והחיוך ממתיק הסוד - והופכת אותה למסר שאומר "אל תשחקו איתנו, גם אנחנו יכולות". ברגע שאני לוקחת אחריות על הסיטואציה - יש לי עוצמה, אני מנכסת אותה לעצמי, לצד שלי.
וזו בחירה שהיא קודם כל שלי. של האישה, של הדמות בפרסומת, של האדם - מה אני משתפת, מה אני מראה, מה אני חושפת, עד כמה אני רוצה להכניס אותך לעולם שלי - ועד כמה אתה ראוי לזה. לפתוח את המעיל בחזרה זו תנועה שטבועה בה מסר עמוק, נשי, אחר - אני סומכת עליי ועל איך שאני בוחרת לנהל את השיח עם החוץ, עם האחר. זה מסר שאומר "אל תתעסקו איתי. מה ששלי עוצמתי יותר". אני לא בוחרת לשתוק - אני בוחרת לפתוח, להיכנס לדיאלוג, להמם, להחזיר פייט. אקטיביזם במיטבו.
25 שנה שואלים אותי "יעל, מה היה לך מתחת למעיל"? התשובה שלי היא "עולם ומלואו". זו היתה שפה חדשה אז, אבל שפה פנימית, נשית ואותנטית שהפרסומות אפשרה לה ביטוי, שחררה אותה מן הפנים לחוץ. הצלחתי לשקף אותי עצמי - ואת מי שאני עתידה להיות - לתוך 37 שניות. הפכתי שותפה מלאה לרגע, האמנתי שזו התגובה שלי עצמי. עד היום מהדהדת בי אותה תנועה של פתיחה וסגירה. אמנות בשיאה.
הקסם שנוצר שם הוא נצחי. זה התחיל במפגש עם נירית ירון הבמאית ורותי ארגוב ז"ל המלהקת, ואז התפוצץ עם ליאור מילר ששיחק לצדי. קרה שם משהו חמקמק, מיסטי, אפשר היה מיד להרגיש שהתווסף מימד מיתי לסיפור. הכל התחבר לרגע הזה. אני מודה שלא הייתי מוכנה לגל ההדף, לבום הזה שיצרה הפרסומת, שהסיט את כל חיי. ואם הפרסומת הזו היא דגל, אני דוגלת באמירה שלה עד היום. הגוף שלי הוא שלי ואני בוחרת מה לחשוף, ואם בכלל.