אותם שחקנים, אותן פרקטיקות: מה אפשר ללמוד על התקשורת מעדות אילן ישועה

הדיונים המשפטיים בתיק 4000 רק החלו. מנכ"ל וואלה לשעבר אילן ישועה הוא רק הראשון להעיד, והשאלות המשפטיות האם ומה בדיוק הועבר כאן מצד לצד והאם הדבר עולה לכדי מעשה פלילי יתבררו בבית המשפט ולא מעל דפי העיתון. גם ביחס לדבריו של ישועה חשוב לומר שעוד תתקיים חקירה נגדית של פרקליטי ההגנה, שבוודאי ינסו לקעקע חלקים מעדותו. ועדיין, ללא קשר לצד המשפטי, עדותו של ישועה הציפה השבוע כמה נקודות באשר להתנהלות של גופי ואנשי תקשורת מסוימים, שמציוצים של עיתונאים בטוויטר עולה כי לא מדובר באנקדוטות רכילותיות אלא בדפוס שיטתי, שלפחות בחלקו מתקיים גם היום.

טענות על כך שכתבות ואייטמים שליליים בכלי תקשורת כלפי אישים כאלו ואחרים מונעות לעיתים מטעמים לא ענייניים, נשמעות לא פעם מפיהם של פוליטיקאים. יש גם מי שמספרים על קיומן של "רשימות שחורות" ו"רשימות לבנות", המבהירות את מי יש לתקוף או להגן, קיימות בכתב או בעל פה בגופי תקשורת מסוימים. השבוע התברר שלא מדובר באגדה.

ישועה מספר בעדותו שהזוג אלוביץ', בעלי האתר, דרשו כי תתפרסם סדרת כתבות נגד השר משה כחלון, ובמקביל להימנע מכתבות חיוביות ביחס לגלעד ארדן, שני פוליטיקאים שעל פי הנטען הזיקו לעסקיהם של הזוג אלוביץ'. זאת כמובן בנוסף לדרישה לפרסום אייטמים חיוביים ביחס לנתניהו ומשפחתו, והורדה של כתבות שליליות.

ישועה למעשה הודה כאן בקולו ובאופן פומבי בכך שהיה שותף לדרישה מצד הבעלים להתנהלות כזו, בה אייטמים באתר פורסמו או לא פורסמו משיקולים שאינם קשורים לעיתונאות או לאידיאולוגיה, אלא רק על פי האינטרסים הכלכליים של בעלי הבית, במה שלא ניתן לפרש אחרת חוץ מאשר סחר בעיתונאים וחמור מכך - בדעת הקוראים.

לא רק רוחות מהעבר

ציוץ של גיא לרר השבוע, מעלה כי התנהלות דומה מאפיינת לא רק את אתר וואלה של אותם ימים, וגם עדיין לא נעלמה. "עצם הדיון בסיקור אוהד כשוחד ועבירה פלילית הוא הצלה היסטורית של חופש העיתונות בישראל ולפיכך השפעה דרמטית על מעמד הדמוקרטיה כאן. מבחינתי גם אם נתניהו ינוקה ולמו"לים ירעדו הביצים בעתיד לפני שיבקשו להטות סיקור - קרה כאן דבר עצום", צייץ לרר, והוסיף בתגובה כי "עשיתי שיחות עם חברים שכבר מרגישים שינוי באופן הפניה אליהם מצד בוסים", באופן שמבהיר כי מדובר ברעה חולה שקיימת עד היום בכמה גופי תקשורת.

תשובה, או לפחות רמיזה, לשאלה באילו כלי תקשורת דברים כאלו מתרחשים, ניתן למצוא בעדותו של ישועה. "ערן טיפנברון היה עורך ynet במשך כמה שנים. בשלב מסוים נוצר קשר ביני לבינו. הוא הציע את עצמו להיות העורך הראשי של וואלה... רציתי שיבוא כי עייפתי מכל הסיקור המוטה וידעתי שערן ידע לעשות את זה טוב. הוא בא מ-ynet והם יודעים לעבוד כך. כלומר, אם לבעלים של העיתון יש רצון מסוים, העורך הראשי יודע להוציא את זה לפועל בצורה מסוימת".

 ערן טיפנברון, עורך ynet לשעבר / צילום: ירון ברנר-ynet

ישועה, חשוב לומר, הבהיר שתפיסתו ביחס לטיפנברון ואופן הניהול שלו איננה נובעת מידיעה אישית אלא משמועות. עם זאת, מקרים אחרים שהתפרסמו ביחס להתנהלותו של טיפנברון נראים כמתאימים, כמו אירוע לפני פחות משנה אז הורה טיפנברון כמנכ"ל ועורך ערוץ הכנסת בזמנו, לשלוח עובדים לבדיקות פוליגרף בעקבות הדלפה של ראיון בו ח"כ עפר שלח התפרץ כלפי מגישים בערוץ תוך כינויים כמו "כלומניק" ו"חתיכת אפס". הצעד החריג זכה לגינויים מעיתונאים רבים, אך בכל זאת הסתיים בפיטוריהם של שלושה עובדים, כולל כאלו שחטאם היה בכך שסירבו להלשין על חבריהם.

לא שאלה של ימין או שמאל

ישועה נשאל על ידי נציגת הפרקליטות, עו"ד יהודית תירוש, מדוע פיטר את ינון מגל מתפקיד העורך הראשי של האתר, על אף שהוא ידוע כאיש ימין. "זה לא היה קשור לדעותיו הפוליטיות", ענה ישועה, "לא ביקשנו ממנו לכתוב משהו שמאלני או ימני. הוא היה מתקומם נגד הסיקור המוטה". דברים דומים אמר ישועה גם ביחס לאיילה חסון, מי שלאחרונה נחשבת לאהודה על ידי תומכי נתניהו שמקדמים לא אחת חשיפות שלה. "נאמר לי על ידי שאול שהיא אולי טובה אבל יהיה קשה לנהל אותה", הסביר ישועה, "היא עיתונאית עצמאית, לא יהיה אפשר לנהל אותה, אי אפשר להגיד לה תורידי כותרת. היא לא תעשה ראיון עם ראש הממשלה ונשנה ונערוך אחר כך".

יש מי שמנסים לחלק את מפת התקשורת בין עיתונאים מהצד הימני הממוסגרים כ"שופרות" של ראש הממשלה ומפלגות הימין, לעומת עיתונאים מהצד השני שעובדים אך ורק בהתאם לאתיקה העיתונאית. עדותו של ישועה לגבי איילה חסון, ובאופן בולט יותר ביחס לאופן בו ינון מגל יצא נגד הדרישות שיוביל סיקור מוטה, כולל בעד ראש הממשלה נתניהו, מלמדות שטענות אלו רחוקות מהאמת.

עיתונאים הגונים יותר או פחות יש ככל הנראה משני צדי המפה, ומתברר שגם מי שמנסים לצייר את עצמם כמקצועיים נטו וחסרי הטיה פוליטית או אידיאולוגית, יכולים להתגלות ככאלו שמטים את הסיקור בהתאם לאינטרסים של משלמי המשכורת שלהם.

החשודים המיידיים

מעדותו של ישועה עולה כי אחד מאנשי הקשר המרכזיים שהעביר לו הוראות על העלאה או הורדה של כתבות, היה ניר חפץ, שעבד אז עבור לשכת נתניהו. לחפץ שצמח בקבוצת ידיעות, יש תפקיד לא רק בתיק 4000 כפי שעולה כעת בעדויות. חפץ שימש כעורך הראשי של מעריב תחת בעלותו של נוחי דנקנר, ועל פי עדויות של אנשי העיתון דאז התערב לא אחת בתכנים כך שיתאימו לאינטרסים העסקיים של הבעלים. חפץ אף ייעץ לאוליגרך דוד דוידוביץ' שהתמודד על רכישת גלובס, שנרכש לבסוף על ידי אלונה בר און וענת אגמון.

חפץ הוא אחד מכמה שמות שחוזרים על עצמם בלא מעט פרשות בעייתיות בעולם התקשורת. שם נוסף כזה הוא ערן טיפנברון שהוזכר כאן למעלה, ושלאחרונה מונה לעורך הראשי של אתר וואלה, לאחר שזה נרכש על ידי אלי עזור.

 ניר חפץ / צילום: שלומי יוסף

איך ישועה יצא נקי?

ובסופם של הדברים עולה שאלה אחת קשה. הדברים שישועה מספר על האופן בו אתר וואלה התנהל תחתיו, הם חמורים ביותר מבחינה עיתונאית ואתית, אך גם משפטית. ישועה למעשה אומר כי הוא שימש כידם הארוכה של בעלי האתר להטיית הסיקור, ולמשחק בעיתונאים ובאייטמים, תוך שהוא יודע כי המטרה של המהלכים שהוא עצמו מבצע היא טובתם האישית והכלכלית של בעלי האתר. ישועה עצמו נהנה אף הוא מאותם מהלכים, כשמעבר למשכורת מכובדת, זכה לבונוס נדיב של 15 מיליון שקל על עסקת מכירת אתר "יד 2" שהייתה בבעלות הקבוצה, ושמי שחתם על אישור המכירה הזו היה בנימין נתניהו.

ואם זהו המצב, איך קרה שבניגוד לניר חפץ ושלמה פילבר, ישועה לא נחקר באזהרה, לא הואשם בשום דבר, ולא נחשב כעד מדינה? כיצד ייתכן שמי שעל פי דבריו שלו עצמו היה המוציא לפועל של מה שנחשב לכאורה כעבירות חמורות ביותר למתן שוחד, יצא בסופו של יום נקי וצח כשלג?

במדור ביקורת התקשורת של גלובס ננסה מדי שבוע לנתח אירועים תקשורתיים, להתחקות אחר הכוחות שמניעים את התקשורת, לאוורר החוצה פרקטיקות עיתונאיות שגורות, ולדון ביחסי הגומלין בין העבודה העיתונאית ה"רשמית" לרשתות החברתיות.  

להיות גוף תקשורת שמבקר תקשורת זה מורכב בהגדרה, אבל נשתדל לבקר בשקיפות גם את עצמנו, ולהיות ענייניים והגונים גם כלפי המתחרים שלנו. מאוד נשמח לקבל רעיונות, הצעות וגם ביקורת לכתובת המייל gidon-d@globes.co.il. 

*** חזקת החפות: יודגש כי גם לאחר הגשת כתב האישום נגדם, ראש הממשלה בנימין נתניהו ואיש העסקים שאול אלוביץ' מכחישים את המיוחס להם, ועומדת להם חזקת החפות.