הפספוס של חדשות 13: לייצר סטייטמנט אבל לא להסתבך תקשורתית

סביר להניח שאין הרבה מקומות עבודה שהיו מוכנים שעובד שלהם יתעלם באלגנטיות ממילים בוטות שמופנות אליו באופן פומבי, ואף ויחמיא לגורם המגדף. וזה בדיוק מה שעשה השבוע העיתונאי אבישי בן חיים כשהתעלם מהכינוי "ערוצי התועבה", בו השתמש יאיר נתניהו כדי לבדל את בן חיים עצמו כעיתונאי היחיד שמגן לשיטתו על הימין. בן חיים לא רק התעלם מהכינוי, אלא גם הגיב בתיאור משתפך על פועלו הרב של נתניהו האב.

ההחלטה של מנכ"ל חדשות 13 ישראל טוויטו להשעות את בן חיים אינה חורגת ממה שהיה עושה כנראה כמעט כל מנהל אחר. למעשה, יש להניח כי בשוק המסחרי בן חיים היה מוצא את עצמו מפוטר על הרבה פחות.

אבל בחדשות 13 ניסו לקפוץ על שתי חתונות בבת-אחת: להציב גבול לבן חיים - אבל לא לעשות מזה עניין גדול, לרצות את המתלוננים על חוסר קולגיאליות - אבל שהעונש לא יהיה ממש משמעותי. לייצר סטייטמנט - אבל לא להסתבך תקשורתית. ובגלל הרצון לצאת בסדר, הם פספסו בגדול. עשו את הדבר הנכון - אבל בדרך עקומה. כי הכוח של מהלך כזה נמצא דווקא בנראות. בשקיפות. בהחלטיות. ובהעברת המסר המדויק מדוע זה נעשה.

בחדשות 13 בחרו במוצא של פחדנות: במקום להוציא הודעה מסודרת, או לפחות לשלוח מייל לעיתונאים ולהסביר מה הבעייתיות באמירה של בן חיים, מדוע הוחלט להשעות אותו ומה מצופה מהם בהקשר של התבטאויות חמורות לגבי מקום העבודה שלהם - הם הותירו את המהלך שלו תלוי באוויר. בלי הסבר. בלי תגובה. ולכן, במקום לייצר סטנדרט שאפשר יהיה ללמוד ממנו לפעם הבאה (וברור שתהייה פעם הבאה - רק לא מאיזה צד תבוא), הוויכוח נותר סביב הסוגיה האם ההשעיה היא פוליטית, בלי להפיק דבר מהותי.

עידן הרשתות החברתיות וטשטוש הגבולות בין הפרסונה העיתונאית לעיתונאי כאדם הוא אתגר משמעותי לחברות החדשות, למנהלים ולעיתונאים. אין תשובות של שחור ולבן. יש גבול דק בין חופש הביטוי לפגיעה במקום העבודה. ראוי וחשוב לנהל את הדיון הזה, וככל שהשיח הופך למוקצן יותר, זה הופך למתבקש. אבל כדי שהשיח יתנהל (גם אם ייקטל), צריך מנהל שמוכן ללכת עד הסוף. במקרה של בן חיים זה לא קרה.