שיחות הגרעין: ישראל במקום משני אחרי האינטרס האסטרטגי-כלכלי באירופה

חזרה אמריקאית אל מסגרת הסכמי הגרעין עם איראן תלויה לא מעט באוסף של דקויות דיפלומטיות.

איראן רוצה הסרה מלאה של הסנקציות, שהטיל עליה ממשל טראמפ מ־2017 ואילך. ארה"ב מוכנה להסיר את כל הסנקציות "שאינן מתיישבות" עם ההסכם הגרעיני; אבל חלק ניכר של עיצומי טראמפ, כמו למשל אלה המכוונים נגד הבנק המרכזי של איראן, או נגד משמרות המהפכה, לא היו קשורים כלל בגרעין, אלא הוטלו על יסוד חוקים נגד טרור ועל פי הסכמים בינלאומיים נגד הפצת טילים בליסטיים.

אין לפי שעה כל סיבה להניח שאיראן תקבל אבחנה בין סוגים של סנקציות. בעיניה, כל סנקציה שהוטלה מאז נחתם ההסכם ב־2015 היא בחזקת הפרה של התחייבויות; ואם אמריקה מפירה את התחייבויותיה, גם איראן תוסיף להפר.

דיפלומטיה נעזרת תמיד בסמנטיקה. סיכויי ההצלחה שלה כאן מוכרחים להיחשב למוגבלים. אבל מוטב שלא להקל ראש במניעים. הבה נדבר כאן על מניעיה של ארה"ב.

איראן היא עכשיו מרכיב במשוואה רחבה, שבה נועד לישראל תפקיד משני למדי. ארה"ב מועידה לבעלות בריתה באירופה תפקיד תיווך לא מפני שהבנה אמריקאית־איראנית היא יעד נכסף או מקווה, אלא מפני שממשל ביידן מנסה לשקם את היחסים עם בעלות הברית.

להנהיג את העולם החופשי

הנשיא ביידן הוא ותיק מדיניות החוץ. הוא היה חבר בוועדת החוץ רבת-הכוח של הסנאט במשך 30 שנה. הוא עמד שם בעיצומה של המלחמה הקרה נגד ברית המועצות, בשנות ה־70 וה־80, כאשר בריתות מעבר ים היו בנפשה של מדיניות החוץ האמריקאית. שררה אז הסכמה דו־מפלגתית רחבה על חשיבותן. ההתנערות מהן בימי נשיאותו של דונלד טראמפ הייתה לצנינים בעיני רוב חברי הסנאט. הצורך לנסות ולהשיב אותן על כנן עומד במרכז מדיניות החוץ של ביידן.

שני מאורעות ב־20 השנה האחרונות החישו את ההתרחקות בין אמריקה לאירופה: מלחמת עיראק, ב־2003, שבעלות בריתה העיקריות של ארה"ב התנגדו לה; וההתנערות החד־צדדית מן ההסכמים עם איראן ב־2017. בשני המקרים האלה ארה"ב לא שעתה לבעלות בריתה. במקרה השני, היא התכחשה להסכם שהיא עצמה יזמה וחתמה.

השאלה אינה החוכמה שבהסכם. מאורעות השנים האחרונות המחישו מה מוטעית הייתה להיטותו של הנשיא אובמה לחתום על ההסכם, לא רק מפני שאיראן הפרה את סעיפיו הגרעיניים, אלא מפני שהוא שימש כסות נוחה להתפשטותה הצבאית והפוליטית במזרח התיכון.

השאלה היא ממשותה של ההתיימרות האמריקאית רבת-השנים להנהיג את העולם החופשי, אם אין היא מוכנה להתחשב ברצונותיו של העולם הזה. מדיניות חד־צדדית הייתה אופציה אמריקאית כל זמן שארה"ב נהנתה ממעמד "מעצמת העל היחידה". היא חדלה להיות "היחידה" לנוכח התחזקותה הפנומנלית של סין בכל התחומים, כולל הצבאי, ועל רקע השיקום רחב הממדים של העוצמה הצבאית הרוסית.

אין שום דבר שגרתי

כמו בשיא המלחמה הקרה נגד ברית-המועצות, ארה"ב זקוקה עכשיו לעזרה בבלימת מגמות תוקפניות של יריבותיה האסטרטגיות. זה אמור בייחוד באירופה, אבל גם במזרח אסיה.

בשתי היבשות, התנהגות ארה"ב התחילה להעמיד את בריתותיה בספק. אנחנו רואים את זה בייחוד בגישתה הפשרנית, או פשרנית יחסית, של גרמניה הן כלפי רוסיה והן כלפי סין; ראינו את זה בשנים האחרונות בהימנעותן של אחדות משכנותיה של סין מלהתייצב בגלוי נגד מגמותיה הטריטוריאליות.

בשבוע שבו התחדשו, אם גם באופן לא ישיר, השיחות בין ארה"ב לאיראן, מוקד התבערה הפוטנציאלי החמור ביותר בעיני ארה"ב אינו המפרץ הפרסי ואינו הגרעין האיראני. שני מוקדים הרבה יותר מיידיים ומבשרי רעות הם ים סין הדרומי וגבול אוקראינה־רוסיה.

התנהגותה של בייג'ינג בים סין הדרומי היא שוחרת־עימות זה 20 שנה. אבל היא מקצינה והולכת. ניסיונותיה של סין להשתלט על מי החופים של ארצות קטנות בהרבה, המתחלקות איתה בים הזה, מתחילות להצטייר כהכנה קונקרטית לפעולה צבאית. היעד האולטימטיבי הסביר ביותר של פעולה כזאת הוא טייוואן. כוח משימה של הצי האמריקאי, שבראשו נושאת מטוסים, נשלח בשבוע שעבר אל ים סין הדרומי ל"פעילות שגרתית". אבל אין שום דבר שגרתי בפעילותה של סין, הפורשת צי ענקי של "ספינות דיג" במי החופים של הפיליפינים, נגד החלטה מפורשת של בית הדין הבין לאומי בהאג.

לאורך גבולותיה של אוקראינה, רוסיה מעבה את כוחותיה בשיעור שאין לו הסבר שגרתי: 25 אלף חיילים נשלחו אל חצי האי קרים, שרוסיה כבשה מאוקראינה לפני שש שנים; ופעילות רוסית מוגברת נרשמת באזור מזרח אוקראינה, שבו פועלים מאז 2014 מורדים פרו־רוסיים.

לא זו בלבד שרוסיה לא מנסה לשכך את המתח שם, אלא שהיא מתגרה רטורית באוקראינה ובידידיה. דוברת משרד החוץ במוסקבה איימה ביום ו' ב"תוצאות בלתי־הפיכות לגורלה של המדינה האוקראינית" אם קייב תבקש עזרה מנאט"ו. איומים כאלה, בסגנון כזה, כנראה לא נשמעו באירופה מאז שנות ה־30 של המאה שעברה.

לפנות "לעבר אסיה"

לפנים, ברק אובמה הצדיק את להיטותו ליישב מחלוקות עם איראן בצורך להפנות משאבים וכוחות "לעבר אסיה", זאת אומרת נגד התחזקותה של סין. הנבחרת הדיפלומטית של אובמה, על אנשיה ועל צורת מחשבתה, חוזרת ומייצגת עכשיו את ארה"ב במגרש הדיפלומטי. אחדים מתווי הפנים בצד האמריקאי מוכרים מאוד, אולי מוכרים מדיי.

אין עניין רצוי פחות במשוואה הגלובלית האמריקאית ממשברים צבאיים בשלושה מוקדים מרוחקים בעת ובעונה אחת. אין זו הגזמה להגיד שארה"ב פועלת עכשיו תחת ההיגיון של מצב חירום בינלאומי. השאלה היא מה משלושת המשברים האלה ניתן לנטרול קל יותר. על פניה התשובה היא איראן, אם כי לא בטוח כלל שאיראן שותפה לתחושה הזו. וגם אם התנהגות איראן אינה ניתנת לרציונליזציה, עצם המאמץ האמריקאי להידבר איתה ישכנע את אירופה ברצינותה של ארה"ב וברצונה הטוב. אלה חשובים מאוד, כאשר אסטרטגים אירופיים שוקלים עכשיו את הסבירות של פלישה רוסית לאוקראינה, או אפילו למדינות הבלטיות החברות בנאט"ו.

"ניו יורק טיימס" פירסם ביום א' קריאה לטובת חזרה מלאה להסכמי 2015. העיתון מכתיר את מאמרו בהכרזה ש"'הלחץ המקסימלי' על איראן נכשל". העיתון מודה ללא חשק שההתנגדות להסרת הסנקציות באה מצד שתי המפלגות הפוליטיות בארה"ב, ושותף לה היושב ראש הדמוקרטי של ועדת החוץ, אבל "אם לאיראן הייתה הנטייה להיכנע לדרישות ארה"ב, היא הייתה עושה כן לפני זמן רב".

הגיונה של הטענה הזו אינו מרשים - והסימנים מעידים שגם אינו מתקבל על דעת הממשל. הסיכוי להסרה מלאה של הסנקציות אינו גדול. אבל הנציג הרוסי בשיחות צייץ ביום שישי, ש"הושגה התקדמות ראשונית", ופגישה נוספת תכונס השבוע "כדי לקיים את התנופה החיובית". אוצר המלים הזה הוא כמובן הסיבה שאנחנו אוהבים דיפלומטים. הם יודעים הכול מבלי לספר לנו.

רשימות קודמות ב-yoavkarny.com ובגלובס: https://tinyurl.com/yoavkarny. ציוצים (באנגלית) ב-twitter.com/YoavKarny