זה היה פספוס ממין הפספוסים של סקרי הבחירות לנשיאות. במהלך השבוע שעבר העריכו כמעט כל הכלכלנים המצוטטים בתקשורת, שמיליון מקומות עבודה נוספו למשק האמריקאי בחודש אפריל. זה עמד להיות היהלום בכתר מאה הימים הראשונים של ג׳ו ביידן.
הנתונים מלשכת הסטטיסטיקה של משרד העבודה הפדרלי התפרסמו ביום שישי, והם הדהימו את כל קוראיהם. המשק אמנם הוסיף מקומות עבודה, אבל רק רבע מן התחזית, 226 אלף; ירידה תלולה מנתוני מרץ; אכזבה מרה לממשל ביידן; סימן מבשר רעות למהירות ההתאוששות ממשבר הקורונה; מתנה פוליטית למפלגה הרפובליקאית; הזדמנות לחזור וללעוג למומחיותם של המומחים (זוכרים איך לעג כזה העלה את דונלד טראמפ לשלטון, והוציא את בריטניה מן האיחוד האירופי?).
כותב בעמודי הכלכלה של ה"ניו יורק טיימס" הודה, שהוא ועמיתיו הכינו מבעוד מועד טיוטה של ידיעה על הנתונים החדשים עוד לפני שהתפרסמו. זו פרקטיקה רגילה של דסק חדשות, המנסה להבטיח פרסום מהיר, בייחוד כאשר התוכן חזוי מראש. הטיוטה, לא צריך לומר, נקרעה לגזרים.
השופר הריע: "אמרנו לכם"
מה בדיוק קרה כאן, עדיין לא ברור. צחצוחי חרבות אידיאולוגיים מספקים מוסיקת רקע, המסיחה את הדעת מן העובדות. העמוד האדיטוריאלי של "וול סטריט ג׳ורנל", הלוא הוא השופר העיקרי של הימין השמרני, הזדרז להריע, ש"אמרנו לכם", וציטט את בעלי הטורים, בהם שני סנאטורים רפובליקאים, שהקדימו להזהיר כי יוזמות ההצלה עתירות־המזומנים של הממשל יעקרו את "החשק לעבוד". הגיע הזמן, כתב העיתון, "לבטל את הבונוס הפדרלי לא־לעבוד".
ציר הקונגרס קווין בריידי מטקסס, החבר הרפובליקאי הבכיר ביותר בוועדת התקציבים של בית הנבחרים, הכריז: "זו מפלה כלכלית מדהימה, וראיה חד־משמעית שהנשיא ביידן מחבל בהתאוששות שוק התעסוקה שלנו".
הסנאטור הרפובליקאי מארק רוביו מפלורידה צייץ, כי אנשי עסקים במדינתו מספרים לו מה קשה המשימה של שכירת עובדים חדשים. הם אינם רוצים לעבוד, לפי רוביו, מפני שמענקי האבטלה הנדיבים של הממשלה הפדרלית משתלמים יותר ממשרות המציעות שכר מינימום.
וזו אמנם הביקורת הכללית מצד ימין: חבילות ההצלה רבות־הטריליונים של השנה האחרונה חזרו והקימו את מערכת הסעד, שהרפובליקאים בקונגרס הביאו פחות או יותר אל קיצה ב־1996. עובדים לא־עובדים יכולים לגמור את החודש על יסוד מענקים פדרליים (300 דולר בשבוע) ומענקים של מדינות אינדיבידואליות (ממוצע של 318 דולר בשבוע), המובטחים להם עד ספטמבר.
מי יישאר כדי לייצר או לשרת?
בניגוד למשבר הכלכלי הגדול הקודם, זה של 2008־2009, ההאטה בהעסקת עובדים אינה תוצאה של היעדר מקומות עבודה. אדרבא, ענפים שלמים כמהים לעובדים, ואינם מצליחים למצוא אותם. למשל, מסעדות נאלצות להימנע מפתיחה מלאה, מפני שאינן מצליחות לשכור מלצרים.
מחקר של אוני' שיקגו מראה, כי בין הנהנים ממענקי אבטלה, 42% מקבלים יותר ממה שהשתכרו במקומות העבודה שלהם לפני משבר הקורונה. בדיקה של אתר רשת המסייע לגולשיו למצוא תעסוקה מראה כי רק שליש מהם נוטים להיענות להצעה הראשונה שהם מקבלים. לפני המשבר, שיעור הנענים להצעה הראשונה עמד על 50% ויותר.
על פניו, הטעם שהממשלה נתנה לנדיבותה אינו עומד במבחן. היא רצתה להרעיף את המחאותיה גם כדי להשליך גלגל הצלה לטובעים וגם כדי לעודד צריכה. צריכה היא מנוע של צמיחה. אם אנשים צורכים, אנשים אחרים מייצרים, או מגישים שירותים. השרשרת מובנת מאליה. אבל אם ההמחאות הממשלתיות מעודדות אנשים שלא לעבוד, מי יישאר כדי לייצר או לשרת?
"וול סטריט ג׳ורנל" מצטט עובד מובטל בלוס אנג׳לס: "אם הממשלה משלמת לך תמורת הישארות בבית, זה מה שתעשה עד שתמצא מקום עבודה שבו אתה באמת חושק".
כלפי זה אפשר לצטט מחקר שערכה לשכת מרשם האוכלוסין לפני חודש וחצי. הוא מראה ש־4.2 מיליון מאלה הנמנעים מלחזור ולהצטרף לשוק העבודה עושים כן מפני שהם חוששים מפני נגיף הקורונה. כשלעצמו, הנתון הזה אינו סותר את הטענה שעובדים פוטנציאליים מעדיפים סובסידיה ממשלתית על פני עבודה. אפשר לטעון שאלמלא הייתה סובסידיה כזאת הם היו מוצאים עבודה ויהי מה כדי להתפרנס. האם עניינה של הממשלה הוא לסבסד אנשים כאלה?
מה בכלל תפקידה של הממשלה?
זו שאלה מסובכת הרבה יותר ממה שנראה. תשובה פרגמטית לחלוטין תפסח על יותר מדי משתנים: פוליטיים, חברתיים, תרבותיים, אפילו מוסריים ורוחניים. מה בכלל תפקידה של הממשלה? מה דרגת המחויבות שלה לשלומם של אזרחיה ולרווחתם? האם היא צריכה לרפא אותם? למלא את כרסם? לחנך את ילדיהם?
הוויכוח הניטש עכשיו על תפקיד הממשלה הוא היסטורי ולפעמים גם היסטרי. הוא מוכיח, כי גם לאחר שניתנת תשובה מלאה וברורה לשאלות היסוד, השאלות האלה חוזרות ונפתחות דור אחד אחר כך, מפני שהנסיבות השתנו ואם מפני שהציפיות השתנו. מועמד רפובליקאי אחד לנשיאות, מיט רומני, התלונן ב־2012, ש"47% מהציבור תלויים בממשלה, ומאמינים שהם קורבנות". הוא אמנם התנצל אחר כך, אבל אין כל ספק שהוא ביטא רחשי לב רחבים בימין.
עומדת במלוא תוקפה ההנחה שנדיבות הממשלה כלפי החלשים והעניים תניב תלות מסיבית ותשבש את הפעילות הכלכלית. שורה של מדינות בארה"ב כבר מנסות להביא את הסובסידיה הממשלתית אל קיצה. רוב המדינות האלה, אבל לא כולן, נמצאות בשליטה רפובליקאית.
המדינות הן המחלקות את הכספים שהקציב הקונגרס. אחת מהן, צפון קרוליינה, דורשת עכשיו ממעסיקים לדווח על אלה הדוחים הצעות עבודה. פלורידה מתכננת לחייב את אלה המקבלים דמי־אבטלה לדווח על חיפוש עבודה. וירג׳יניה תחדש דרישה שכל מחוסר עבודה ידווח לפחות על שני ניסיונות למצוא עבודה בכל שבוע על מנת להוסיף ולקבל דמי אבטלה. מונטנה תציע "בונוס חזרה לעבודה" בשיעור של 1,200 דולר.
פירוש סוחף וכוללני
הנשיא ביידן דחה ביום ו׳ את הפירוש הרפובליקאי לנתונים החדשים. בעיני הנשיא הם רק מאשרים את צדקתו. היציאה מן המשבר תהיה "טיפוס תלול", ובמהלכו תהיה נחוצה תמיכה מסיבית במטפסים, הוא אמר.
קצת חשודה היא הזריזות להעניק פירוש סוחף וכוללני לדוח תעסוקה אחד ויחיד. הממוצע החודשי ל־2021 הוא עדיין מרשים, חצי מיליון מקומות עבודה חדשים. בחודשיים הראשונים של המשבר, מארס־אפריל 2020, אבדו 33 מיליון מקומות עבודה, והאבטלה נסקה עד סמוך ל־15%. עכשיו היא עומדת על 6.1%, עם 8.4 מיליון מובטלים (נתונים הצריכים זהירות, מפני שהם אינם כוללים את מי שוויתרו לחלוטין על חיפוש עבודה).
למלחמת המלים יש צד פוליטי ברור. סקרי דעת הקהל שיקפו בשבועות האחרונים תמיכה רחבה ביוזמות הנשיא והדמוקרטים לסבסד מובטלים וליצור מקומות עבודה חדשים באמצעות השקעה בתשתית. הרפובליקאים מקווים להפוך את הגלגל, ולשכנע לפחות חלק מתומכי הנשיא שפזרנות ממשלתו היא השומטת את הקרקע מתחת לרגליה של ההתאוששות הכלכלית. הנתונים החדשים עוזרים להם, לפחות במידת מה, לפחות עד סוף השבוע הראשון של יוני.
רשימות קודמות ב-yoavkarny.com וב-https://tinyurl.com/yoavkarny-globes
ציוצים (באנגלית) ב-twitter.com/YoavKarny
כתבות
ני"ע
