ההסלמה הביטחונית: אסור להזניח את נפגעי החרדה

על פי הפרסומים, שבעה אנשים לקו בחרדה אמש (יום ב') בעקבות ירי הרקטות לעבר ישראל. המספר הזה אינו כולל את אלו הנמצאים בבית ושומעים את הדי הפיצוצים מרחוק.

מה עלינו לעשות כדי שאנשים אלו לא יסבלו מפוסט-טראומה כרונית בעוד שישה חודשים?

על מנת לענות על השאלה, קודם כל עלינו להבין את התהליך אשר עוברים אנשים בחודשים שלאחר חשיפה לאירוע טראומתי, מהם השירותים הקיימים ומהו הפער ביניהם.

ניסיון רב בעבודה עם אנשים אשר נחשפו לאירועים טראומטיים מסוגים שונים הכולל אף מחקרים רבים, מלמד אותנו כי למרות החרדה אותה חווים רוב האנשים בעת אירוע ומיד אחריו, אצל רובם מדובר בחרדה זמנית בלבד. מיד כאשר המדינה חוזרת לשגרה רוב האנשים חוזרים לשגרה גם הם.

לאחוז קטן של האנשים, החרדה שהיתה בעת האירוע ממשיכה איתם ויכולה אף להוות תחילתה של מצוקה כרונית. הם יפתחו תסמונת פוסט-טראומטית, וחצי מהסובלים מהתסמונת אף יפתחו דיכאון קליני. הם ייכללו בקבוצת סיכון לבעיות בריאותיות שונות, ישתמשו בשירותי הבריאות יותר מהממוצע וייתכנו גם בעיות בתפקוד הכללי כגון שמירה על מקום עבודה, או בתוך המערכת המשפחתית אשר משפיעה על המשפחה עצמה לרבות בעיות בנישואין והורות.

ניתן לסכם כי התסמונת הפוסט טראומטית היא מורכבת מבחינות שונות לרבות משאבים וכסף, חיי משפחה ותפקוד כללי לפרט הסובל ממנה ואף לחברה בכלל. לכן זוהי עדיפות עליונה מבחינת החברה והמדינה לתת מענה טיפולי מתקדם לטובת הפרט והכלל.

יש לגשר על הפער בין הטיפול הנדרש ובין מה שהמערכת יכולה לספק 

אנו יודעים כי מתן מענה בטיפול הנפשי מיד לאחר אירוע הוא פופולרי, אך מחקרית לא ניתן לקבוע כי הטיפול המיידי הוא בעל השפעה לטווח ארוך. הטיפול הראשוני דורש משאבים רבים, ולכן נוצר פער בין הטיפול שנדרש למה שהמערכת יכולה לספק. ראינו זאת למשל לאחר פיגוע, בו הצענו לכל האנשים אשר נחשפו לאירוע מענה נפשי כולל. רק 16% מתוכם נענו להצעה והשתמשו בטיפול המוקדם.

מצד שני, קבלת עזרה בתחום הנפשי לאחר התפתחות תסמונת פוסט טראומטית יכולה להיות מאתגרת. ישנן רשימות המתנה ארוכות לקבלת טיפול, וחלק מהמקומות אינם מומחים במתן מענה לתסמונת פוסט-טראומטית באופן ספציפי.

הטיפולים המומלצים על-ידי ארגוני בריאות עולמיים אינם מוצעים בכל מקום ואינם זמינים לכולם. ישנם שלושה סוגים מומלצים של טיפול: טיפול קוגנטיבי, טיפול התנהגותי על-ידי חשיפה מתמשכת וטיפול על-ידי EMDR. זאת ועוד, ישנם משאבים מצומצמים עוד יותר עבור אלו הלוקים בתסמונת אשר אינם מגיבים לטיפולים הללו.

כדי לגשר על הפער וכדי לצמצם את ההשפעות השונות של התסמונת הכרונית לאורך זמן על הסובלים ממנה, אנו צריכים משאבים מרובים יותר לטווח הארוך בתחומים הבאים:

מעקב על כל אדם אשר נחשף לאירוע לאורך זמן כדי שנוכל לזהות שינויים לרעה בהקדם האפשרי. מעקב לטווח ארוך יכול לאפשר לנו לצמצם את כמות האנשים אשר "נופלים בין הכסאות" ואינם מקבלים מענה משום שהצלחנו כחברה לשכוח מהאירוע לאחר זמן; הגדלת תקנים למטפלים כדי לצמצם את רשימות ההמתנה לטיפול בכל תחומי בריאות הנפש; הכשרת והדרכת המטפלים בשיטות טיפול מתקדמות בתסמונת פוסט-טראומטית; השקעת משאבים במחקרים קליניים עבור אחוז המטופלים אשר אינם מגיבים לטיפול המומלץ.

השקעה במשאבים אלו כעת תגרום לרווח אצל כלל החברה בטווח ארוך.

הכותבת היא חוקרת ומרצה בבית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת בר-אילן