הקושי של מערכת הכשרות ביישובים הערבים לתפקד בזמן מהומות, מאפיל על הקשיים בימים כתיקונם

הימשכות המהומות בישובים הערביים והפוגרומים, שביצעו תושבים ערבים ברכוש יהודי, בערים המעורבות ובכבישי ישראל, עלולים להוביל למצב של הסרת הכשרות ממפעלי מזון רבים ביישובים ערביים, ולמחסור בעוף ובשר טרי בשל עצירת העבודה במשחטות ובבתי מטבחיים.

חוק איסור הונאה בכשרות מעניק ל"רב מקומי המכהן במקום שבו נמצא בית האוכל, מקום השחיטה או מקום הייצור של מצרך" את הסמכות הבלעדית למתן תעודת כשרות. בישראל ישנן עשרות רשויות מקומיות לא יהודיות בהן לא מכהן רב מקומי, ובשטחן פועלים כ-80 מפעלי מזון המייצרים בין היתר פיצוחים, חמוצים, שימורים, שמן, גבינות, בשר, ממתקים, ותבלינים המשווקים בכל רחבי המדינה.

בשנת 1998 החליטה הרבנות הראשית ביוזמת הראשון לציון, הרב הראשי אליהו בקשי דורון, להקים יחידה, שתהיה אחראית על מתן תעודות כשרות ביישובים הלא יהודיים בכל רחבי הארץ. מבנה היחידה ושיטות העבודה שלה לא הוגדרו, הסמכות לגבות אגרות לא הוסדרה בחוק ולמעשה מעבר להגדרת "הרבנות לכשרות ארצית", לא הוקם תאגיד או מסגרת ארגונית אחרת, שעליה הוטל לבצע את העבודה. לאורך השנים, שחלפו מאז, גוף הזה לבש ופשט צורות בהתאם לנסיבות.

בשנת 2010 הסמיכה מועצת הרבנות הראשית את הרב הראשי של נתניה לעמוד בראש "הרבנות לכשרות ארצית", והאחריות על המנגנון התפעולי הכולל משגיחים, מפקחים אזוריים, כלי רכב ומנהלה הוטלה על המועצה הדתית בנתניה. בשנת 2016 הועברה האחריות לרבנות באור עקיבא.

השאלה מי יהיה הרב, שעליו תופקד האחריות הגדולה של מתן כשרות לכ-80 מפעלים בפריסה ארצית לא הייתה מנותקת משאלת היכולת הארגונית הניהולית והתפעולית של המועצה הדתית העומדת לרשותו של הרב לבצע את המשימה, וגרמה למחלוקת ממושכת בין המשרד לשירותי דת ומועצת הרבנות הראשית.

למפעלי המזון עליהם משגיחה הרבנות לכשרות ארצית מאפיינים ייחודיים. על פי רב, הם אינם סמוכים לעסקים מושגחים נוספים, והמשגיח מגיע אליהם באופן מיוחד. כמו כן, רוב מוחלט של העובדים ועובדי ההנהלה אינם יהודים, ולכן נדרשת השגחה קפדנית וממושכת יותר.

בשל הפריסה הארצית של המפעלים, המפקחים מחזיקים רכב צמוד וישנן הוצאות דלק גבוהות. על מנת לכסות את העלויות המיוחדות הנובעות ממאפיינים אלו התקבלה החלטה לגבות "אגרה נוספת" בסכום של 500 ועד 1,500 שקל מכל מפעל בנוסף לאגרת הכשרות הקבועה בחוק ולשכר המשגיח.

מבקר המדינה ציין בדוח, שפורסם בשנת ,2017 כי במשך יותר מ-15 שנים, לא הסדירו המשרד לשירותי דת והרבנות הראשית את תקצובה ותקנונה של הרבנות לכשרות ארצית. גביית דמי ההשגחה לא הוסדרו כדין. בנוסף, ציין המבקר, כי לא נקבעו אמות מידה לסיווג בתי העסק, המבקשים הכשר על פי גודלו של בית העסק ובפועל העסקים משלמים סכומים חודשיים גבוהים המגיעים לעיתים ליותר מ-4,000 שקל.

כאחראי על תחום הכשרות במשרד לשירותי דת, לוויתי בשנת 2017 את המועצה הדתית באור עקיבא בניסיון להסדיר את עבודת הרבנות לכשרות ארצית. בנינו תכנית עסקית, מבנה ארגוני, בדקנו עלויות וקבענו סכומי אגרות, שתגבנה לפי אמות מידה ברורות ושוויוניות.

לאחר שהצגנו את עבודתנו למחלקה המשפטית במשרד ולנציגי משרד האוצר, כל שנותר היה לאפשר לשר לשירותי דת לפעול על פי סמכותו מכוח החוק, ולקבוע את האגרות בתקנות בהסכמת שר האוצר. פעולה פשוטה, שכמו פעולות רבות אחרות הנדרשות במערכת הכשרות לא נעשתה עד היום.

בימים אלו מתמודדת הרבנות לכשרות ארצית עם הסכנה האורבת לחייהם של עובדיה, בשל החובה שמשגיחי הכשרות ישהו במשך כל זמן הייצור במפעלים מבודדים ביישובים ערביים, והצורך של המפקחים לנוע בין המפעלים בכבישים בהם שוררת אנרכיה מוחלטת. גם לאחר שתשקוט הארץ תעמוד הרבנות בפני שוקת שבורה, לאחר שמשרד המשפטים אסר עליה להמשיך לגבות את האגרות המיוחדות, הנדרשות למימון תפעול מערך ההשגחה הארצי.

הקושי של המדינה להסדיר את הבירוקרטיה הנדרשת על מנת להפעיל את הרבנות לכשרות ארצית באופן מסודר, כמו סירוב המדינה לאשר למועצה הדתית באור עקיבא לגבות את הסכומים הנדרשים לצורך תפעול מאוזן של מנגנון ההשגחה, יפתרו ביום שבו הרבנות הראשית תאפשר לגופי כשרות פרטיים להעניק כשרות, ולגבות את המחיר, הנדרש בהתאם לעלויות ועל פי כוחות השוק.

הכותב שימש בעבר כמנהל תחום כשרות במשרד לשירותי דת וכמנהל מחלקת יבוא הבשר ברבנות הראשית, מרצה ומעניק יעוץ משפטי וארגוני בנושא מערכת הכשרות ושירותי הדת בישראל