"ממשלת השינוי" נכנסה לקשיים במו"מ עם רע"ם בשל סבב הלחימה נגד אויבינו מהדרום. 'הבחירות החמישיות' חוזרות לכותרות ומקבלות פתאום לגיטימיות תקשורתית. אולם עד לאחרונה הצהירו נציגי ציבור, אנשי תקשורת ומובילי דעה רבים מעל כל במה כי "רק לא בחירות חמישיות". מה השתנה? האם לא היה ברור לצדדי המו"מ של "ממשלת השינוי" כי ביום הדין רע"ם לא יתמכו בלחימה מסוג כזה?
זו הזדמנות נהדרת לציין כי בחירות חמישיות אינן סוף העולם. גם בחירות שישיות או בחירות שביעיות לא יובילו אותנו לסוף דרכה של מדינת ישראל. הן בעצם מחיר די פעוט להגשמת הדמוקרטיה - ובכל זאת הציבור מוכן כי המערכת הפוליטית תפעל במתכונת אשר אינה מבטיחה את תועלתה בצידה, במחיר נוראי בדמות וויתור על חירותו הפוליטית.
קיימת תפיסה שגויה לגבי המונח 'דמוקרטיה'. התרגלנו בעשורים האחרונים כי רבים עושים שימוש במונח זה לטובת קידום עולם הערכים האישי שלהם ודוחסים למונח זה הרבה מעבר להגדרתו היחידנית - שהיא שלטון הרוב. כוונתי לעולם הערכים הליברלי, אשר הולחם לתוך הדמוקרטיה. ישראל פועלת בתור 'דמוקרטיה ליברלית' - כלומר, שלטון המבוסס על החלטת רוב האזרחים, העושה מאמצים בד בבד שלא לפגוע במיעוט או בפרט של לצורך, באופן שרירותי. אמנם הליברליזם משתלב באופן טבעי עם הדמוקרטיה, שכן תנאי הסף של הדמוקרטיה - השוויון בין האזרחים במשחק הפוליטי (הזכות לבחור ולהיבחר) וחופש הביטוי המשכלל את שוק הרעיונות בשיח הפוליטי - משיקים לליברליזם. אולם לליברליזם ערכים נוספים שאינם מוגדרים דווקא תחת הביטוי 'דמוקרטיה' (חופש העיסוק, זכות הקניין, פרטיות ועוד) והיקפם נתון למחלוקת במסגרת הפוליטית בין צדדים המחויבים לערכים אלו.
בשנתיים האחרונות אנו עדים לתופעה הפוכה, בו מבקשים להחסיר מן 'הדמוקרטיה' את סגולתה הערכית והפיכתה לאמצעי להשגת תועלת פוליטית. כוונתי היא לאלו הרואים את הדמוקרטיה כמנגנון להשגת תוצר פוליטי יעיל - בין אם זו החלטה נכונה (מבית המדרש של 'חכמת ההמונים') ובין אם זה יציבות שלטונית (שחרור לחצים פוליטיים והחלפת שלטון בדרכים לא אלימות). לדמוקרטיה עומדים היתרונות הללו, אך המציאות מוכיחה כי תועלת פוליטית אינה מובטחת בה, ולכן גם אינה משמשת הצדקה "חזקה" לטובת המשטר הדמוקרטי.
הצדקתה של הדמוקרטיה היא בערך החירות העומד בבסיסה ואותו היא מבקשת להגשים. הפרטים המרכיבים את המסגרת הפוליטית זוכים לקדם את אמונותיהם בדבר אופייה של המדינה בה הם חיים, ללא התערבות של מאן דהוא המבקש להחיל על ראשם את ערכיו האישיים. לחירות הזו יש מחיר - אם בדמות תוצר פוליטי שגוי או אם בהעדר הסכמה המוביל לבחירות תכופות ולחוסר יציבות פוליטית. "הפתרון הקל" מצוי במדינות האוטוריטריות, בהן יש שליט יחידני המגשים את תפיסת עולמו על נתיניו. 'מלך נאור' או 'אסיפת מלומדים' עשויים להפיק תוצאה חיובית למסגרת הפוליטית ומן הסתם משיגים יציבות שלטונית; אולם חירות פוליטית אין לתושבי מדינה שהללו עומדים בראשה.
בחירות תכופות מחזקות את הדמוקרטיות של המדינה, שכן הציבור נדרש להביע את עמדותיו באופן חופשי. ישאל השואל "עד מתי": האם נאחז בערך החירות הפוליטית גם כשהדבר יוביל אותנו לאבדון? מענה לשאלה זו מצויה ברמת אדיקותנו בערך החירות - האם 'פיקוח נפש דוחה חירות פוליטית' או 'חירות פוליטית ייהרג בה ואל יעבור'? אבל עד שנדרש לשאלה זו עלינו להזכיר לעצמנו כי חשיבותה של הדמוקרטיה. מופלאת בעיני הדרישה ליטול מאיתנו חירות זו בכל משבר פוליטי הנגרם בשל בחירות חוזרות. ישראל חוותה משברים קשים מזה (מלחמות; רצח רבין; הגירוש מגוש קטיף ועוד) ויכלה להם. בחירות חמישיות אינן עומדות באותה שורה עם משברים אלו. כאמור, בחירות חמישיות הן מחיר פעוט להגשמת חירותנו - גם אם נשאר בתיקו לעוד זמן רב. זה מחיר הדמוקרטיה ועלינו לברך על כך.
הכותב הוא מרצה למשפטים במרכז האקדמי פרס ברחובות
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
