הפניית אצבע מאשימה דווקא כלפי מבקשי מידע זו טעות קשה

טור הדעה של עו"ד שלומי בילבסקי, מ"מ ראש היחידה הממשלתית לחופש המידע שפורסם לאחרונה מעל דפי עיתון זה, הוא מאמר מדאיג ומעציב. בילבסקי סבור כי יש לתקן את חוק חופש המידע ולהגדיר מחדש את מטרותיו, זאת על רקע מה שהוא מגדיר כסכנה שמהותה "תחושה בקרב מקבלי החלטות ברשויות, שבחלק בלתי מבוטל מהמקרים נעשה שימוש בחוק חופש המידע שלא למטרה שלשמה נחקק". אותה תחושה אודות שימוש לרעה, היא הגורם המניע את הצורך בשינויי חקיקה.

לעמדה מדאיגה זו יש מספר תשובות. הראשונה, הפשוטה והבסיסית שבהן היא שתחושות אינן יכולות לשמש בסיס למדיניות חקיקה או לרפורמה שלטונית. אלו צריכות להיות מבוססות על בסיס נתונים רחב ועל ניתוח עומק של אותם נתונים. תחושות, רחשי לב או עמדות אישיות הנובעות לא פעם מאינטרסים והטיות, אינם יכולים לשמש כמצע ראוי לדיון עקרוני.

אחד מעקרונות היסוד המובהקים בחוק חופש המידע, הוא ניטרליות המידע והוא בא לידי ביטוי בהוראות סעיף 7(א) לפיהן "אין המבקש חייב לציין את הטעם לבקשתו". עקרון יסוד זה משותף למרבית המדינות בהן מעוגנת בחקיקה הזכות למידע.

הנחת המוצא היא שהרשויות מחזיקות במידע כנאמן לטובת בעליו האמיתיים - הציבור. בהינתן עמדת פתיחה זו, הרי שעיסוק במניעים ובדירוג איכותני וערכי של בקשות מידע, מזמין פוליטיקה של ערכים, טעמים והעדפות במקום בו ראוי להימנע משיפוט פטרנליסטי או ערכי. נוסף על הקושי בבחינת המבוקש על הסקאלה בין "מעניין" ל"חשוב", שהרי לא מדובר בהכרעה חד ערכית, המחזיק במידע (הרשות הציבורית), לוקה לא פעם בבעיית נציג המפחיתה את רצונו למסור מידע שנתפס בעיניו ככזה שיפגע בו או יקשה עליו. תארו לכם מצב בו בעל חשבון בנק העומד מול הפקיד ומבקש למשוך את כספו, מתבקש להסביר בטרם תענה בקשתו, מדוע הוא צריך את הכסף ולאיזו מטרה הוא עומד להשתמש בו. האבסורד ברור מאליו.

לרשות הרשויות עומדים כלים רבים המאפשרים שיקול דעת בנוגע למסירת המידע גם ללא שיפוט ערכי. אלו נעים בין נימוקים טכניים הנוגעים להיקף המשאבים שיש להקצות למסירה ועד לאינטרסים סותרים שיש לאזן מולם את הזכות למידע. הרשויות מפעילות שיקול דעת כזה כל העת כשהכוח להימנע ממסירה בידן וכשטיעון הקצאת המשאבים מועלה על ידן תדירות. בהיעדר הסכמה, הרי שבית המשפט מעביר את ביקורתו על שיקול דעתה של הרשות והוא זה שמכריע בנוגע לאיזון הראוי, במישור הטכני והמהותי גם יחד, ולא הרשות עצמה. הצעתו של עו"ד בילבסקי באה לשים משוכה נוספת ומקדימה, באופן שיקנה לרשות, אשר היא ממילא ביתרון עודף כמי שחשופה למידע שבידה, כוח נוסף על זה שכבר יש לה ממילא.

יש לזכור גם ששוק המידע, כמו בנוגע למוצרים ציבוריים אחרים הוא שוק של היצע וביקוש. ביקוש גבוה למידע מסוג מסוים יכול להעיד על ערכו בעיני המבקשים ועל חשיבותו הציבורית ואין לבטל ממד זה בהינף יד. מצד שני, זהו אינו המדד היחיד שיש להתחשב בו בכל הנוגע למידע שיש לו חשיבות לציבור, שכן פערי מידע והבנה וכשלי שוק אחרים, המונחים לפתחן של הרשויות הציבוריות, משפיעים גם הם על טיב והיקף בקשות המידע. עידוד אוכלוסיות מקרב הסוכנים החברתיים כעיתונאים, חוקרים ופעילים חברתיים לעשות שימוש מוגבר בכלי חופש מידע, יכול גם לתרום להשאת איכות הבקשות והנושאים בהם הן עוסקות.

באשר למטרות הנוספות המוזכרות בטור הדעה - המלצות של צוות שקיפות וטיוטת תזכיר שינויים לחוק בנוגע למידע יזום, הוגשה לשרה איילת שקד עוד ב-2018, טרם ההכרזה על הבחירות הראשונות, אך טרם קודמה. חרף תוכניות הצהרתיות על הקמת נציבות שסיכויהן להתגשם נמוכים, יש להתרכז בצעדים מדודים ומעשיים יותר כגון הקניית סמכויות אכיפה טובות יותר ליחידה הממשלתית לחופש המידע והרחבת סמכויותיה למעגלי רשויות נוספים כגון הרשויות המקומיות והתאגידים הסטטוטוריים, הממשלתיים והעירוניים.

23 שנים מאז נחקק החוק, ישנם תיקונים הנדרשים בו, אולם, טיפוח חשדנות והפניית אצבע מאשימה כלפי המבקשים, מרחיקות את הרשות מהשקעת משאבים במשימתה האמיתית: מסירת והנגשת מידע רב ככל שיותר לציבור, בזמן אמת ומתוך נקודת המוצא לפיה חובה למסור את המידע ככל שאין טעם ממשי להימנע מכך. עיסוק בשאלת המניע פוגע ביכולת הרשות להתמקד במטרות העיקריות של החוק, מסיט אותה ממטרתה האמיתית: מסירת המידע ומייצר אנטגוניזם רב.

עו"ד רבקי דב"ש היא ראש היחידה הממשלתית לחופש המידע לשעבר. עו"ד אלעד מן הוא היועץ המשפטי של עמותת הצלחה - לקידום חברה הוגנת, העוסקת רבות בנושאי חופש מידע