חסימת גולשים: נקודת המפגש בין רשתות חסרות שקיפות למשתמשים חסרי אחריות

לפני שאתם שוכרים דירה או שאתם נכנסים לעבוד במקום חדש, נשלח אליכם חוזה משפטי מחייב שמכתיב מה עליכם לעשות, מה החובות והזכויות שלכם וכן הלאה. לפני שאתם חותמים, אתם קוראים בעיון רב ומתווכחים על כל סעיף חשוד, כדי שלא תמצאו את עצמכם "עם המכנסיים למטה" בעתיד. זה לרוב נכון כשאנחנו מדברים על תחום מרכזי וחשוב ובולט, שיכול לעלות לנו כסף רב. אבל כשמדובר בשירותים דיגיטליים, שחלקם אוספים עלינו ביום-יום מידע אישי רב על החיים הפרטיים שלנו, הדעות שאנחנו מחזיקים, הרגלי הקניות, הגלישה ועוד, אנשים פשוט מתנהגים בחוסר אחריות.

וזה לא קל לפעול באחריות ולקרוא את תנאי השימוש של האתרים. כשנרשמים לפייסבוק, למשל, מופיע הטקסט הבא בתחתית: "בלחיצה על הרשמה את/ה מסכים/מסכימה לתנאים, למדיניות הנתונים, ולמדיניות בנושא קובצי Cookie שלנו", וכל אחד מהמילים עם האות ל’ לפני, מובילות לעמודי אינטרנט בשפות שונות (כולל עברית) עם תפריטים נפרדים ועמודים בתוך עמודים. התנאים מפורטים כמו שצריך והעיצוב נעים לעין, אבל מדובר בעמוד בתוך עמוד בתוך עמוד, ואין ספק שזה מקשה על משתמשים לרצות באמת להיכנס לעובי הקורה.

גם בטוויטר תופיע לכם הודעה דומה, מה שמוביל לעמודי אינטרנט מלאי מדיניות (בשפות כמו אנגלית, גרמנית, ספרדית ועוד, אבל אין עברית), עם אפשרות להוריד אותם כקובצי PDF. שניים מתוך שלושת הקישורים המקבילים אצל טוויטר, כוללים כ-60 עמודי PDF, שגם בתוכם מובילים לעמודים נוספים.

תנאי השימוש של הרשתות החברתיות עלו לכותרות בתקופה האחרונה, בעקבות מספר מקרים שבהם נחסמו משתמשים. פייסבוק וטוויטר חסמו את יאיר נתניהו, בנו של ראש הממשלה, והוגבל פוסט של העיתונאי ידידיה מאיר שפרסם את הטור שלו מ"בשבע". וישנה החסימה החריגה של וואטסאפ את איילה בן גביר, אשתו של ח"כ איתמר בן גביר, ותומכים נוספים.

בפייסבוק הגיבו על ההגבלות האחרונות נגד מאיר ונתניהו, ומסרו כי השניים פרסמו כתובת של אדם אחר (ניר אורבך ואיילת שקד) והדבר מנוגד לכללים שלהם, מה שהוביל להסרת הפוסטים ולהגבלת חשבונו של נתניהו. "פרטיות והגנה על מידע אישי הם קריטיים לכך שאנשים ירגישו בטוחים בפלטפורמות שלנו", אמרו בפייסבוק.

 יאיר נתניהו מפרסם טוויטר על החסימה בפייסבוק / צילום: מתוך טוויטר

האחריות של הגולשים: לעמוד בכללים

כשנרשמים לכל אחת מהרשתות האלה, מפייסבוק (שם כולל גם לאינסטגרם ו-וואטסאפ), דרך טוויטר ועד לטיקטוק, אנחנו מתבקשים כאמור לאשר את תנאי השימוש שלהן. עלינו לסמן "וי" בתיבה קטנה, שנראית לא מזיקה והסימון הזה הוא החתימה שלנו. אנחנו מאשרים בכך את כללי המשחק של הזירה אליה הצטרפנו. ועכשיו, מותר לחברה לחסום אותנו אם עברנו על החוקים שלה, כי נרשמנו ב"משרד הפנים" שלה והפכנו ל"אזרחים" במדינת הרשת שלה.

אם כתוב בכללים שאסור להכחיש את השואה, תיחסמו אם תעשו זאת. אם אסור לפרסם מידע אישי של אדם, כולל כתובת של פוליטיקאי כדי להפגין מול ביתו, תיחסמו. זה הנבדל והפנדל במגרש בו אתם משחקים.

לא נאה לכם? אל תשתמשו. באמת, אל תחתמו על חוזה שלדעתכם פוגע בכם. אל תיתנו כוח משמעותי לחברות האלה, אם אתם לא שותפים לדרך שלהן. עם זאת, אני לא נאיבי, כדי להיות חלק מהחיים בשנת 2021 צריך להחזיק פרופיל ברשתות החברתיות.

אם אתם מרגישים שמצנזרים אתכם או פוגעים בכם, יש שתי אפשרויות: הראשונה - לדרוש שינוי מענקיות האינטרנט ולפעמים תצליחו. הדוגמה שהוכיחה את זה היא הסרת האולטימטום על ידי וואטסאפ, בשינוי המדיניות האחרון שלה. חרם הלקוחות הדאיג את החברה והוביל לכך שהיא לא תגביל את הפונקציונליות של המכשירים למי שלא יאשר את המדיניות החדשה.

האפשרות השנייה היא ללכת לרשתות חברתיות או זירות אחרות. ברור שזה קשה וברור שמותג מוביל תמיד ינצח, אבל אל תתלוננו כשאתם עוברים על כללים של חברה שחתמתם איתה על חוזה כשנרשמתם.

 הפוסט החסום של העיתונאי ידידיה מאיר / צילום: מתוך פייסבוק

האחריות של החברות: שקיפות בנתונים

עם זאת, האחריות לא יכולה להיות על המשתמשים באופן בלעדי. מערכת היחסים בין המשתמש לחברות אינה שוויונית. ישנו צד שהוא חזק בהרבה. בנוסף, יש מידע רב שענקיות האינטרנט מסתירות מהציבור. אולי זו הדרך שלהן לשמור על השיטות המצליחות, אבל בפועל הן פוגעות באמון המשתמשים. יש אנשים ששמחים שפייסבוק אוספת מידע עליהם, כי הם מעוניינים בפרסומות שמותאמות להם אישית. אבל ברגע שפייסבוק לא שקופה לגבי המהלכים שלה, משתמשים מאבדים את האמון בדרך שלה - ובצדק.

פייסבוק, למשל, החליטה לאמץ את רוב הסעיפים במדיניות שהמועצה המפקחת עליה הציעה לה בתיק של דונלד טראמפ, וזה אכן צעד בכיוון הנכון. בין היתר, הודיעה החברה שתשנה את המדיניות שלה בנוגע למנהיגי עולם המשתמשים בפלטפורמה, כך שלמעשה לא תאפשר להם לכתוב מה שהם רוצים בטענת "תוכן בעל ערך חדשותי חשוב". פייסבוק תדווח מתי היא תאפשר הפרות כאלו. חובת ההוכחה כעת עליה.

אחת הטענות שחובה להתייחס אליהן, היא שפייסבוק וטוויטר חוסמות אנשי ימין יותר מאנשי שמאל. האמת היא שאין לנו שום אינדיקציה רשמית מטעם החברות כדי לדעת מה נכון. הרשתות החברתיות לא מסבירות למשתמשים מה הסיבה שחסמו אותם, הן לא מציגות פילוחים, כמו כמה אנשי ימין נחסמים בהשוואה לאנשי שמאל, והן לא שקופות ביחס לפעולות שלהן - מה שמותיר את רובנו באפלה ובניחושים.

אי אפשר להתעלם מכך שאנשי ימין מסוימים הוגבלו מהר במיוחד לאחר שפרסמו מודעות שהפרו את תנאי השימוש, בניגוד לפוסטים דומים מאוד שפרסמו ארגוני שמאל ונענו באיחור, אם בכלל.

אם הטענה נכונה, וענקיות האינטרנט אכן פועלות בצורה מוטה נגד אחד הצדדים, חובה עליהן לעשות בדק בית דחוף. מטריד לחשוב שמתנהל שלטון צללים שכזה שמסתיר מידע ומתנהל בצורה חשוכה. בהגברת השקיפות אפשר להוביל שיח בריא יותר ולנקז ממנו את הרעל המיותר.

האחריות של המדינה: לעדכן חקיקה

כבר בשנת 1996, מגיש גלי צה"ל רזי ברקאי עלה על הבעיה. בשידור חי, ביקש ברקאי מצוות ההפקה להשיג לו בטלפון את "האחראי על האינטרנט" - משפט שהפך אייקוני, אך מגלם את הבעיה המרכזית. מי באמת אחראי? מי מפקח על הרשתות החברתיות?

למרות שקיימות תקנות הפרטיות של האיחוד האירופי, ה-GDPR, הרבה אנשים, וגם מדינות, מתעלמים מחשיבות הנושא. בישראל, למשל, הרשת בכלל והרשתות החברתיות בפרט מתנהלות ללא רגולציה כלל.

בתקופה האחרונה, אפשר לדווח על שינוי די רחב בסוגיה. מדינות כמו רוסיה ובריטניה התחילו לפתוח בחקירות ובבדיקות רבות נגד ענקיות האינטרנט. הן בוחנות את המעמד הדומיננטי שלהן בשוק, את האופן שבו הן אוספות נתונים על המשתמשים ומחייבות אותן לקחת אחריות על המידע המתפרסם בזירות שלהן. אלה רק ניצנים ראשונים של ניסיון לרסן את הכוח של ענקיות האינטרנט.

יש הרבה דברים טובים שקורים ברשתות החברתיות. ענקיות האינטרנט פתרו לנו בעיות רבות והקלו על החיים שלנו - ואכן הן צריכות לקבל קרדיט על עבודה נהדרת. אך כמו בכל דבר, הן חייבות לקחת אחריות כשנדרש. לצד זה, גם המשתמשים חייבים להיות נבונים יותר ולא פחות חשוב מכך, מדינות חייבות להתקדם ולא לנסות לטפל בבעיות של המאה הנוכחית בחוקים של המאה הקודמת.

לא התקבלו תגובות מצד פייסבוק וטוויטר.