פרשת האונס באילת: הפרקליטות שגתה כשלא דרשה עונש מאסר בפועל

בשבוע שעבר פורסם ב"כאן 11" כי הפרקליטות הגיעה להסדר טיעון עם אחד המעורבים באונס המזעזע שאירע במלון "הים האדום" באילת, כך שהוא יורשע בעבירת מעשה מגונה בלבד ללא עונש מאסר. כדי להבין את הבעייתיות בהסדר הטיעון נזכיר את שאירע ביום 12 באוגוסט 2020 בחדר המלון.

הקורבן - נערה בת 16 - שתתה כמות אלכוהול גבוהה עם מספר חברים, דבר אשר גרם לה לערפול חושים בלא יכולת לשלוט במעשיה וברצונותיה. הנערה לא חשה בטוב ויצאה לשטוף את פניה כאשר אחת מחברותיה תומכת בה שלא תמעד. אחד הנאשמים במעשה האינוס שהיה מודע למצבה של הנערה פנה אליה ואמר לה שהוא יכול לעזור לה בשל היותו בעל ידע בעזרה ראשונה. הוא הוביל אותה לחדרו, שם אנסו אותה בזה אחר זה ארבעה גברים. במקביל לכך שהו מספר נערים במסדרון ליד החדר וצפו במעשה. בהתאם לפרסום כאמור ב"כאן 11", הסדר הטיעון נחתם עם קטין אשר עמד במסדרון, הציץ במעשה האונס אך לא עשה דבר מעבר לכך.

מן העובדה שהגיעו עמו להסדר טיעון ניתן להסיק שלא נמצאו ראיות לכך שהוא השתתף במעשה האינוס עצמו וכן שלא היה חלק מהתכנון למעשה האונס, כך שלא ניתן היה להעמידו לדין בעבירת האינוס. עוד ניתן להסיק מהסדר הטיעון כי לא נמצאו די ראיות לכך שהוא עודד או תמך בנאשמים בביצוע האינוס ולכן לא ניתן היה להרשיעו בסיוע למעשה האינוס. בהיעדר ראיות הקושרות אותו בצורה זו או אחרת למעשה האינוס עצמו הגיעו הצדדים להסדר הטיעון שלפיו הוא יורשע בעבירת המעשה המגונה.

מהו המעשה המגונה במקרה זה? דומה שעצם הצפייה במעשה האינוס היא המעשה המגונה. אולם כאן מתעוררת השאלה - האם עצם הצפייה במעשה אינוס היא מעשה מגונה? ברור לחלוטין ואין מחלוקת על כך שצריך להוקיע באופן ברור אותו ואת מעשהו, ואין ספק שצפייה במעשה אינוס היא התנהגות דוחה מבחינה מוסרית. אולם עדיין, האם ראוי להגדיר את עצם הצפייה - בלא שהצטרף לה מעשה נוסף של עידוד או תמיכה - מעשה מגונה בנפגעת?

הקושי בהרשעה במעשה מגונה במקרה זה אינו נובע מכך שמעשה מגונה מצריך מגע פיזי בין התוקפן לקורבן, שכן בית המשפט העליון כבר קבע, בצדק רב, בשורה ארוכה של פסיקות שניתן לעבור את העבירה גם ללא כל מגע פיזי. זו קביעה חשובה מבחינה נורמטיבית-חברתית, בעיקר בשל העולם הווירטואלי בו אנו חיים ועמו גם היכולת לפגוע באופן משמעותי בקורבנות בלחיצת כפתור אחת. ואכן בית המשפט הרשיע במקרים רבים בעבירת המעשה המגונה גברים אשר צילמו נשים ללא הסכמתן במצבים אינטימיים כאשר הן לא היו מודעות לכך. בנוסף, הרשיע בית המשפט אדם במעשה מגונה לאחר שתקשר ברשת עם ילדה בת 13, התחזה לצלם אופנה והנחה אותה להתפשט מול המצלמה. עוד נקבע כי עבירת המעשה המגונה רלוונטית אפילו במקרה של שליחת סרטוני מין לאישה ללא הסכמתה בדואר האלקטרוני.

יחד עם זאת ובניגוד למקרים הללו, במקרים לא מעטים בהם נשפטו גברים על ש"הציצו" לנשים בחדרי שירותים ובמקומות אחרים, הם לא הורשעו במעשה מגונה אלא בעבירת הפגיעה בפרטיות. מהו אם כן הסיווג הראוי לעצם הצפייה במעשה אינוס או במצבים אינטימיים ללא הסכמה: מעשה מגונה, פגיעה בפרטיות או שמא אי מניעת פשע? אין המדובר כאן בהתפלפלות משפטית גרידא, אלא בשאלה חברתית שתלך ותעמיק בעיקר בשל התגברות עבירות המין המתבצעות דרך רשת האינטרנט והרשתות החברתיות, אשר במסגרתן נשלחות תמונות אינטימיות של נשים ללא הסכמתן, וקהל רב צופה בהן. התשובה לשאלות הללו תלויה במידה רבה בנסיבות שעטפו את המקרה וכן בשיקולים נורמטיביים ומוסריים.

במקרה ספציפי זה הנזק העיקרי והמשמעותי כלפי הקטינה בוצע על ידי עברייני המין שאנסו אותה באופן קבוצתי. הסלידה העיקרית שאנו חשים כלפי הקטין שצפה במעשה האינוס, אינה מתמקדת בעצם הצפייה אלא בכך שעמד שם ולא עשה דבר. לו היה מגלה חמלה כלפיה, קורא לעזרה ועושה את המוטל עליו מבחינה מוסרית ומשפטית, יכול היה למנוע את האונס המזעזע. לפיכך, היה ראוי להעמידו לדין באשמת אי מניעת פשע, מתוך התעקשות ותקווה שבית המשפט היה ממצה עמו את הדין ומטיל עליו עונש מאסר בפועל - משמעותי ומרתיע, זאת בניגוד לתוצאה המשפטית אליה הגיעה הפרקליטות בהסדר הטיעון של הרשעה במעשה מגונה ללא מאסר כלל.

הכותב הוא מרצה בכיר בפקולטה למשפטים הקריה האקדמית אונו. מחבר הספר "בין מעשה למחדל במשפט הפלילי"