בסופו של דבר, החרדים החדשים ינצחו

בוויכוח על החלטתו של שר האוצר אביגדור ליברמן לשנות את הקריטריונים לקבלת סבסוד ממשלתי עבור מעונות יום לאברכים, כדאי להקשיב דווקא לחרדים. החדשים.

המיינסטרים החרדי כל כך מחויב לאתוס חברת הלומדים עד שנראה כאילו כל ערעור עליו נתפס כערעור על עצם קיומם של החרדים בישראל. זה לא נכון. יותר ויותר חרדים מוכנים לספר על אורח חיים חרדי אלטרנטיבי - אפשר להיות אדם חרדי במדינת ישראל גם כשאתה מפרנס את משפחתך בכוחות עצמך, גם כשאתה רוכש השכלה מתאימה, גם כשאינך אברך.

תופעת האברכים אולי משווקת כמשהו שהתקיים מאז ומעולם, אך הישיבה הראשונה במודל אותו אנו מכירים כיום הוקמה רק בתחילת המאה ה-19. עד אז בכלל לא התקיימו מסגרות דומות ללימוד תורני מקיף בסדרי גודל כאלה, ועילויים נבחרים למדו ביחידות או בקבוצות ונסמכו על קהילות שרצו והיו מסוגלות לממן אותם. גם המיתוס לפיו קול התורה חייב להישמע משך 24 שעות באותן הישיבות התקבע בכלל בגלל אובר-בוקינג לישיבת וולוז'ין, שאילץ את ראשיה לנהל את סדרי הלימוד במשמרות. למעשה, אפילו הגישה הרווחת ברחוב החרדי לפיה לימוד רציף של גברים גם אחרי הנישואין הוא בחירה טריוויאלית - היא בסך הכל בת שנותיה של מדינת ישראל.

מאז ומעולם חרדים עבדו

החרדים העובדים, לעומת זאת, המכונים לעיתים חרדים "חדשים" אינם חדשים בכלל. מאז קללת אדם הראשון נאלצו כל באי עולם לאכול לחם בזיעת אפיים. גם בגלות, גם בישראל, חרדים עבדו וממשיכים לעבוד. קהילות "פועלי אגודת ישראל" אמנם כמעט לא נשמעות בזירה החרדית הפוליטית, אבל קיימות גם קיימות במיטב הבנקים, משרדי הממשלה, בתי החולים, שלל התעשיות במשק ואפילו בצבא ובאקדמיה. גם בנים למשפחות אברכים מוצאים לאט לאט את דרכם לשוק התעסוקה, אם זה מתוך אידאולוגיה או מכורח המציאות.

חברת הלומדים היא זו החדשה, היא הוקמה בשנותיה הראשונות של המדינה היהודית הראשונה ואין לה אח ורע לא בהיסטוריה היהודית, ולא בעולם היהודי. חרדים בניו-יורק ובאנטוורפן, בלונדון ובסידני - עובדים לפרנסתם יום יום, חודש חודש, שנה שנה, מאז ומתמיד. גם בישראל ישנם חרדים עובדים, ולמרות שתעסוקת החרדים נמצאת בייצוג חסר משמעותי (חרדים מהווים רק 6% מכלל המועסקים במשק, וכ-12% מכלל האוכלוסייה) ואחוז הגברים החרדים המועסקים מדשדש מזה שנים סביב 50% - חרדים עובדים קיימים, ומוכיחים מעל לכל ספק - זה אפשרי.

אסטרטגיה הגיונית

ובסופו של דבר, החרדים ה"חדשים" ינצחו. לאו דווקא באידאולוגיה ממשית של שילוב בחברה הישראלית, כמו בכיס. כל קבוצה וקבוצה בציבור החרדי, שהולך וגדל באותה המהירות בה הוא הולך ומתפלג, תצטרך לקבל החלטות מעשיות: איך מאכילים את הילדים? איך משלמים חשבונות חשמל ומים? הישענות מאסיבית כל כך על תקציבי רווחה (כמעט רבע מההכנסה במשקי בית חרדיים מגיעה מקצבאות ותמיכות), ועוני כה נרחב (הכנסה לנפש חרדית ממוצעת היא 41.8% בלבד מהכנסה מקבילה במשקי בית חילוניים) - אינם מהווים אסטרטגיה הגיונית עבור ציבור כה גדול לטווח הרחוק.

הבחירה להקדיש את החיים ללימוד היא בחירה אישית מבורכת, אבל היא לא יכולה להתקיים לאורך זמן באמצעות תמיכה חיצונית בלבד. פעם סעדו תלמידי חכמים בודדים על שולחנותיהם של גבירים, אבל גם לכל גביר היה סוף. משפחות האברכים המתקיימות על שאריות כספי החרדים העובדים מתקופת קום המדינה, מהלוואות, משכנתאות וקצבאות לא יוכלו להמשיך כך לאורך זמן. בסופו של דבר יאלצו רוב האברכים לצאת לעבוד, אולי בדיעבד, אולי בחריקת שיניים, אולי כמו שכפאם שד, אבל לעבוד. להפסיק לפשוט יד, לרכוש כישורים מתאימים, לצמצם פערים ולפרנס את משפחתם בכבוד.

הכותבת היא חוקרת מדיניות ציבורית והחברה החרדית