"האיום הגדול ביותר על הדמוקרטיה", גרסת ביידן

נשיא ארה"ב שרוי במצב רוח בומבסטי. בניגוד לקודמו, הוא אמנם אינו מנהל את ממשלו מחשבון הטוויטר שלו, אבל הוא מנהל אותו בהחלט מדוכן הנואמים, עם טקסטים עמוסים בסימני קריאה ובקריאות־שבר.

בתחילת השבוע עסקנו כאן בהכרזת הנשיא, ביום ו׳ שעבר, על יוזמה להצלת הקפיטליזם האמריקאי מידי עצמו, באמצעות הגברת תחרותיותו. הימין, החושב את עצמו למגן הטבעי של הקפיטליזם, הגיב בחריקת שיניים. המבקרים מימין מייחסים את יוזמת ביידן לרצונו להגביר את התערבות הממשלה בפעילות הכלכלית, לרעת הקפיטליזם ולרעת התחרותיות.

לא חלפו אלא ארבעה ימים, והנשיא פתח חזית אחרת. הוא התייצב ביום ג׳ בהיכל החוקה בפילדלפיה, במקום שבו נכתבה חוקת ארה"ב לפני 234 שנה, והודיע כי מלחמה לו עם "האיום הגדול ביותר על הדמוקרטיה האמריקאית מאז מלחמת האזרחים".

הוא התכוון לשינויים של חוקי בחירות בידי המפלגה הרפובליקאית ב־19 מדינות של ארה"ב. הרפובליקאים, שיש להם רוב באסיפות המחוקקות של המדינות האלה, אומרים כי הם רוצים להבטיח את תקינות ההצבעה. הדמוקרטים מאשימים שמטרת התיקונים היא להקטין את מספר המצביעים, לרעת בני מיעוטים, עניים וחלשים הנוטים להצביע בעד הדמוקרטים.

"נשבעתי בפני אלוהים"

הנשיא נשמע ונראה נרגז במיוחד, בהרמות קול, בטונים, בתנועות גוף. "אף פעם בקריירה שלי לא חשבתי שאגיד את הדברים האלה", הוא אמר, "אבל נשבעתי אמונים בפניכם, ובפני אלוהים, לקיים את החוקה, לשמר אותה ולהגן עליה... לגונן על אמריקה מפני איומיהם של אויבים חיצוניים ופנימיים".

הקהל פרץ בתשואות סוערות, כאשר נשמעה המלה "פנימיים". הרגע הזה, שבו האופוזיציה הורדה למדרגת "אויבים פנימיים" הבהיר את הדרמטיות של המעמד ואת הפוטנציאל מרחיק־הלכת שלו.

אפשר לטעון, כי ביום ג׳ ג׳ו ביידן הכריז מלחמה על המפלגה הרפובליקאית. הסבירות הנמוכה מלכתחילה שרפובליקאים יעשו עסקים עם דמוקרטים התמעטה עכשיו עד מינימום. הנשיא אמנם חזר על המליצות הרגילות, שהטעימו את הצורך לשתף פעולה מעבר לקווי הפרדה מפלגתיים, אבל הוא קרא לרפובליקאים "בשם אלוהים", שלא "לשבש את תהליך הבחירות שלנו ואת הזכות המקודשת להצביע". לאחר שגוועו התשואות הוא הוסיף כלפי הרפובליקאים, "האין בכם כל בושה?"

"כרו אוזניכם והאזינו לי", אמר הנשיא (בתרגום לא־מילולי), "התקפה מתנהלת כיום באמריקה - ניסיון לדכא ולקעקע את הזכות להצביע בבחירות חופשיות והוגנות; התקפה על הדמוקרטיה, התקפה על החירות, התקפה על עצם זהותנו כאמריקאים".

כל הדמוקרטים ברחו מטקסס

אפשר לטעון שלנשיא לא היתה ברירה. הוא היה חייב לצאת להתקפת־נגד לא רק בגלל החוקים שהרפובליקאים מחוקקים, אלא לנוכח ניסיונו הבלתי פוסק של דונלד טראמפ לעורר ספק בעצם הלגיטימיות של הדמוקרטיה האמריקאית.

בסוף החודש שעבר הוא הופיע, לא במקרה, בגבול הבעייתי של ארה"ב עם מקסיקו, בחברת מושל טקסס ושורה של צירי קונגרס רפובליקאים, והכריז כי "ביידן הורס את ארצנו, והכול התחיל עם הבחירות המזויפות (fake election)". הוא חזר על הביטוי הזה, בשינוי קל (phony election), והכריז שאמריקה היא "ארץ חולה".

טראמפ השמיע את המלים האלה בעיצומו של ניסיון רפובליקאי לשנות את חוקי הבחירות בטקסס עצמה. המפלגה מחזיקה בכל עמדות הכוח בטקסס, כולל כהונת המושל ושני בתי המחוקקים. אבל כללי ההצבעה בבית הנבחרים של המדינה מחייב קוורום, זאת אומרת מינימום של נוכחים. הדמוקרטים אמנם אינם יכולים לנצח בהצבעה, אבל הם יכולים להחרים את ישיבת הבית, ולמנוע קוורום. זה בדיוק מה שהם עשו בחודש שעבר, וזה מה שהם חוזרים ועושים השבוע.

כל הצירים הדמוקרטיים בבית הנבחרים של טקסס נמלטו לוושינגטון הבירה. בחודש שעבר, המושל הודיע שימנע את תשלום שכרם של הדמוקרטים המחרימים. השבוע הוא ציווה על משטרת טקסס לעצור כל ציר דמוקרטי שעליו תוכל להניח את ידיה. אבל תחום השיפוט של משטרת טקסס מסתיים בגבול טקסס. היא אינה יכולה לחטוף דמוקרטים הנמלטים מעבר לגבול, וכנראה גם אינה יכולה לבקש את הסגרתם.

"השקר הגדול"

טעו בעליל מי שחשבו שהדרמה של בחירות נובמבר תשכך מאליה, לאחר שכל בתי המשפט דחו את ערעורי טראמפ על התוצאות. טעו מי שחשבו שהקלון של פלישת תומכי טראמפ אל גבעת הקפיטול, בשישה בינואר, ישמוט את הקרקע מתחת למה שהדמוקרטים קוראים "השקר הגדול".

לאחר תקופה קצרה מאוד של רגיעה, בעקבות חילופי הנשיאים, תנופת טראמפ בתוך המפלגה הרפובליקאית חזרה והתחדשה. הוא שולט בה כמעט ללא מצרים. הוא נמצא בעיצומו של מסע לטהר את שורות המפלגה מכל רמז של ביקורת או של חוסר לויאליות. ההתקפה על תקינות הבחירות שבהן הובס היא המוטיב המרכזי של נאומיו הפומביים המתרבים ושל ראיונותיו בכלי תקשורת אוהדים.

חוקי בחירות כבר תוקנו, או עומדים לפני תיקון, במדינות מתנדנדות, שבהן הפרש ניצחונו של ביידן עמד על כמה אלפי קולות, או כמה עשרות אלפים לכל היותר. אף כי לא נמצא כל דופי בתהליכי ההצבעה במדינות האלה, הרפובליקאים מאמצים חוקים, שיקשו את ההצבעה על חלק מבעלי זכות הבחירה.

בבחירות של נובמבר הייתה השתתפות שיא, הגדולה ביותר (באחוזים) זה מאה שנה ויותר. היא נבעה במידה רבה מהקלות שחייבה מגפת הקורונה, כמו קלפיות מוקדמות, תיבות איסוף, הצבעה באמצעות דואר, הסעה אל הקלפי וכד׳.

חוקי ג'ים קרו

המדינות הרפובליקאיות נסוגות, לפחות במידת מה, מן ההקלות האלה. ניתוח דמוגרפי מראה כי חלק דיספרופורציונלי של הנהנים מן ההקלות היו שחורים והיספאנים, שחלקם בין מצביעי הדמוקרטים היה גדול בהרבה מזה של רוב פלחי האוכלוסייה האחרים.

הדמוקרטים משווים את החוקים החדשים עם "חוקי ג׳ים קרו" (Crow), שהיו תקפים במדינות הדרום במשך 90 שנה לאחר מלחמת האזרחים. אף כי החוקים ההם לא היו גזעניים במפורש, הם הגבילו את גישת השחורים אל הקלפיות במידה כזאת שלא יותר מקומץ שחורים יכלו להצביע או להיבחר.

הנשיא ביידן ודמוקרטים אחרים מאשימים את הרפובליקאים שהם מנסים לחזור ולכונן את השיטה הפוליטית שהניבה הפרדה גזעית, והסתיימה רק לפני 60 שנה ופחות, עם החוקים לשיווי זכויות האזרח. זו השוואה קשה, המעלה את חמתם של הרפובליקאים ותורמת לאקלים של קיטוב ושל טינה.

כאשר הנשיא מאשים את האופוזיציה במזימה להרוס את חופש ההצבעה באמריקה בשעה ש"העולם כולו מתבונן"; בשעה שהנשיא לשעבר, והמנהיג דה־פאקטו של האופוזיציה, מתאר את ארה"ב כ"דמוקרטיה כוזבת וחולה"; כאשר שתי המפלגות אינן מסוגלות לשתף פעולה כמעט בשום עניין; אין מנוס מלשאול לאן בדיוק אמריקה הולכת. דמוקרטיה אמנם מבוססת על שלטון הרוב, אבל גם על היכולת ליצור הסכמה החוצה גבולות מפלגתיים. אמריקה אינה הדמוקרטיה היחידה הנכשלת במשימה הזו, אבל היא בוודאי הדמוקרטיה הנכשלת החשובה ביותר. זו סיבה לדאגה.

רשימות קודמות ב-yoavkarny.com וב-https://tinyurl.com/yoavkarny-globes
ציוצים (באנגלית) ב-twitter.com/YoavKarny