למה כולם רוצים שיכבדו אותם ומה אומרים המחקרים?

לפני כשנה, נפוץ לכל עבר סרטון שבו מצהיר יו"ר הקואליציה אז, מיקי זוהר, שהוא מעוניין ב"כסף, כוח וכבוד, ובעזרת הכסף והכוח יבוא הכבוד". הביקורת לא איחרה לבוא. האם כסף וכוח באמת יכולים להביא כבוד? ואיזה מין כבוד נרכש בעזרתם? האמירה הזאת כיוונה זרקור אל העובדה שתפיסת הכבוד שונה מאוד אצל אנשים שונים.

רק נסו לתרגם "כבוד" לאנגלית, ותבינו כמה קשה להגיע למשמעות מדויקת של המושג. הרי כבוד הוא גם Dignity, גם Honor, גם Respect וגם Face, מושג מהתרבות המזרח-אסיאתית המתאר ניסיון של אדם לא להביך את עצמו או אחרים על ידי הפרת הסדר החברתי.

וישנו גם כבוד המקושר לצניעות. האם יש קשר בינו לבין כבוד האדם או שזו רק "טעות" של השפה? נוסיף לכך את הסיפור של הכבוד העצמי, ובכלל הסתבכנו. המחקר בנושא מפוצל בהתאם להגדרות השונות של המושג, ובכל זאת חוקרים ששוחחנו עמם מוצאים כמה מכנים משותפים.

כל תרבות והכבוד שלה

"כבוד הוא האופן שבו החברה מעריכה אותנו על פי סולם הערכים של אותה חברה", אומר פרופ' ניסים מזרחי, מהחוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת תל אביב. זו סיבה אחת להבדלים באופן התרגום של המילה - כל חברה מודדת כבוד על פי הערכים שלה, אבל זה לא הכול. מאחר שהכבוד הוא עניין חברתי, בין-אישי, כל השאלות הנלוות אליו - איך מרוויחים אותו, מה מקבל מי שמרוויח אותו, מה יקרה למי שמפסיד אותו, עד כמה הכבוד של אחד משפיע על הכבוד של אחר - תלויות מאוד לא רק בערכי אותה חברה אלא גם במבנה שלה.

ד"ר נגה סברדליק, פסיכולוגית חברתית ומרצה בכירה במחלקה לחינוך באוניברסיטת בן גוריון, מחדדת את הגישה התרבותית. "הגישות השונות לכבוד מבדילות בין מה שאנחנו קוראים להם 'סינדרומים תרבותיים'. יש לנו Honor culture, Face Culture ו-Dignity Culture. בפשטנות אפשר לומר כי בכל תרבות כזו ישנה תפיסה אחרת לגבי השאלה ממה נגזר ערך האדם. "בתרבות ה-Honor, ערך האדם נגזר מהדימוי שלו בעיני אחרים, ואם הכבוד שלי נפגע, אני צריכה להילחם עליו ולהרוויח אותו מחדש עד שהחברה תאשרר אותו. כך, אם מישהו ידרוך עליי, אני, נניח, אקלל אותו, כי אחרת הדימוי שלי כבעלת כבוד ייפגע. גם אם הבת שלי פעלה באופן שמנוגד לכללי החברה, הכבוד שלי ייפגע, כי החברה החליטה שמעשיה מורידים גם לי נקודות. בארה"ב נהוג לומר שהדרום מאופיין יותר מהצפון בתרבות כבוד, ולנו במזרח התיכון קל לחשוב על תרבויות כבוד כאלה".

 ד''ר נגה סברדליק / צילום: תמונה פרטית

גם בתרבות ה-Face המזרח-אסיאתית, הסינית או הקוריאנית, הערך שלנו נקבע באופן כמעט מלא על ידי החברה, אך הוא תלוי במידה רבה במקומנו בהיררכיה החברתית, שהוא לרוב מולד. "לכל אחד יש מקום ותפקיד בחברה, והכבוד הוא לסדר החברתי", אומרת סברדליק. "בתרבות הזאת אני שומרת על הסדר החברתי ואת שומרת על הסדר החברתי וכך הכבוד שלך נשמר והכבוד שלי נשמר, ואם מישהו מפר את הסדר, כולנו ננסה לעשות מה שאפשר כדי לא לראות את זה".

תרבות ה-Dignity, המקושרת בדרך כלל לתרבות המערבית הליברלית, ערך האדם נגזר מהישגיו ומהתנהגותו. השאלה היא אם אני התנהגתי לפי ערכי החברה כפי שאני תופסת אותם. בהתאם לזה אני מעריכה את עצמי ויש לי כבוד עצמי, ולפי זה גם אחרים אמורים להעריך אותי.

סינדרום הפראייר הישראלי

בחברת ה-Dignity התקבע גם המושג "כבוד האדם", הכבוד הבסיסי שמגיע לאדם מעצם היותו אדם. נולדת? כבר זכית בקצבת כבוד, וכל מה שתקבל מעבר לה הוא בונוס - כך לפחות על פי ערכי החברה. לא תמיד זה מה שקורה בפועל.

"אני כבר כמה שנים חושבת שיש עוד סינדרום כבוד ישראלי מיוחד, והוא סינדרום הפראייר", אומרת סברדליק. "בחברת הפראייר, הכבוד נובע מהשאלה אם החברה רואה אותי בתור מישהו שמותר ואפשר לפגוע בו. הוא נובע פחות מהמסורת ויותר מהיכולות שלי, כמו בחברת ה-Dignity, ואולי בגלל זה אני יכולה להרגיש גם פראיירית לבד בבית ולא רק בציבור. אבל המלחמה על הכבוד מול אדם שהעז להפר את הכבוד שלי היא כמו בחברת הכבוד. זה מיזוג רעיונות מעניין".

ואפשר לומר שיש גם כבוד קפיטליסטי, שבו אדם מקבל כבוד כי יש לו כסף וכוח. מיקי זוהר לא המציא את זה. סברדליק אומרת שניתן למפות את כל הגישות השונות לכבוד על פי תיאוריית הערכים של שלום שוורץ.

"הוא מיפה את הערכים בכל חברה, וכשהוא אומר ערכים, הכוונה בעיקר למוטיבציות ולא לערכים כמו שמדברים עליהם בחינוך או בפילוסופיה. למשל, רצון בכוח הוא מוטיבציה. הוא כולל גם רצון לשלוט על משאבים ורצון לשמר את הדימוי שלי, לגרום לאנשים להסתכל עליי בצורה מסוימת. ערך אחר הוא חיבור למסורת. כל אדם מונע על ידי כל המוטיבציות, אבל בתמהילים שונים. אחד מונע בעיקר מכוח, ואחר גם רוצה כוח, אבל המסורת חשובה לו יותר".

סברדליק מציינת בהקשר הזה גם את תורת בסיסי המוסר של ג'ונתן היידט. "הוא מבחין בין בסיסים מוסריים שאפשר לומר שהם אוניברסליים ואינדיבידואליים, כמו לא לפגוע באחר ולדאוג לו, הקשורים לרעיון של צדק, לבין ערכים מסוימים שרק חלק מהחברות מייחסות להם מוסר, כמו נאמנות לקבוצה, היענות לסמכות וטוהר.

"אפשר למתוח את התיאוריה הזאת מעולמות המוסר לעולמות הכבוד. יש חברות שבהן השאלה מיהו אדם מוסרי נקבעת קודם כול על פי כבוד שאדם אחד נותן לאחרים מעצם היותם בני אדם. באחרות המוסר של אדם נקבע גם על פי הכבוד שהוא או היא נותנים לערכים שהקבוצה מקדמת כמו נאמנות לקבוצה, מסורת, טוהר והסדר החברתי".

מטבע עובר לסוחר

כמעט בכל החברות, כבוד הוא סוג של מטבע עובר לסוחר שקונה לאדם משאבים שונים. לדוגמה, אדם מכובד יכול להשיג מקום טוב יותר בתיאטרון או שידוך טוב יותר, או אפילו הקשבה כשהוא מדבר. כאשר קזבלן שר "למי יש יותר כבוד", הוא מתאר גם את העמדה של שכניו כלפיו ("כולם אומרים איזה קנון עובר בסמטאות") וגם את הכוח הנובע ממנה ("אם רק ארצה מיד תהיה אצלי בין הידיים"). לכן הוא מגדיר את הכבוד כנכס, כמשהו ש"יש" או "אין". בחברות כבוד, המטבע הזה הוא אחד המטבעות העיקריים שיש לאדם, ולכן החברים בהן נוטים לנקוט צעדים שיגנו על כבודם - צעדים שעשויים להיראות רדיקליים בחברה אחרת.

מי שאין לו כבוד לא רק שלא ייהנה מהמשאבים הללו, הוא יספוג השפלה והדרה, או "רק" גסות רוח ועלבון. אובדן ההערכה של החברה הוא חוויה פסיכולוגית קשה כמעט לכל אדם. העלבון הוא חרדה. הוא רומז לכך שייתכן שהסדר החברתי או הסולם החברתי שממנו אנחנו שואבים את הכבוד שלנו הוא בר הפרה. החרדה היא לאבד את המעמד ההיררכי ב"עדר" ובעקבות זאת את המשאבים החברתיים.

החופש לעבור מחברה לחברה

פרופ' מזרחי חוקר את ההבדל בין ערכים ליברליים, אינדבידואליסטיים וגלובליסטיים בחברה הישראלית, הנמצאים בעימות מול ערכים יותר השתייכותיים, ומסורתיים. "אם את רוצה לדעת מה הערכים של החברה אז לבחון מה נחשב אצלה כבוד עלייך לברר מה נחשב מידה טובה באותה חברה במוצהר או בפועל, במציאות.

 פרופ' ניסים מזרחי / צילום: תמונה פרטית

"אנשים בחברות ליברליות שוברים את הראש על השאלה 'אם כבוד האדם הוא אוניברסלי מדוע אינו מקבל הכרה אוניברסלית'. והתשובה היא שהרעיונות של הליברלים לגבי כבוד האדם זרים ולעתים אף נתפסים כמאיימים על קהילות לא ליברליות. עצם הרעיון שהתבונה האנושית צריכה להיות מקור הסמכות הבלעדי לשאלה מה נחשב ראוי או מהי המידה הטובה הוא חשיבה שמקורה בנאורות. בתרבויות אחרות המידה הטובה נגזרת מסמכויות שהן בכלל מחוץ לתבונה האנושית".

הבדל מאוד משמעותי, הוא אומר, בין החברות הליברליות יותר לבין החברות המסורתיות הוא היכולת להחליף רקע. "זה לא שהאדם בחברה הליברלית משוחרר מלחצים חברתיים. ודאי שלא. לחצים בחברה הזאת יכולים להיות קשוחים מאוד. אבל יש חברות שבהן יש לאינדיבידואל קצת יותר חופש תנועה, לעבור למקום אחר, עיר אחרת, או לקהילה שאורח החיים שלה ונורמות ההתנהגות בה שונים ותואמים יותר את שלו.

"חציית גבולות ומעברים חברתיים הם לא תמיד פשוטים אבל הם גמישים יותר בחברה מודרנית. לעומת זאת, אם אישה במאה שערים שהוכתמה בשל התנהגות הנחשבת לא-ראויה על פי הנורמות והכללים הנהוגים וכבודה נפגע, יהיה לה מאוד קשה עד בלתי אפשרי להתנער מהסטיגמה בלי לחצות את הקווים לעבר העולם החילוני ולמעשה לוותר על העולם היחיד שהיא מכירה".

"כשאנשים נעלבים, אי אפשר לקדם שיתוף פעולה אקדמי"

פרופ' יוסף משהראוי, חוקר ומרצה בכיר בחוג לפיזיותרפיה בפקולטה לרפואה ע"ש סאקלר באוניברסיטת תל אביב, משמש בשנים האחרונות רכז סטודנטים באוניברסיטה - תפקיד שבו הוא עוסק בין היתר במפגש התרבותי בין סטודנטים מהחברה הערבית לתרבות הישראלית באוניברסיטה. הכבוד, הוא אומר, הוא אחת הסוגיות שעושות לו בעיות.

"כל תרבות מסתכלת אחרת על הכבוד", הוא אומר בייאוש מסוים. "כשאני יוצר אינטראקציה בין-תרבותית בין הסטודנטים, כולנו חייבים לעשות מאמצי על כדי להבין את מושגי הכבוד זה של זה. אחרת אנשים ייעלבו ממש, וכשאנשים נעלבים, אי אפשר לקדם שיתוף פעולה אקדמי".

"ציפייה יוצרת אכזבה"

ריצ'רד בורנל, מומחה ליישוב סכסוכים במערכת הבריאות הבריטית, הדגים זאת בהרצאת TED שלו. הוא סיפר שכשהוא נוסע בדרכים ומישהו מאפשר לו להשתלב בתנועה, הוא נוהג לנפנף לו נפנוף קטן. כך עושים הבריטים. ואם הוא נותן למישהו להשתלב ולא מקבל את הנפנוף שמגיע לו? זה יכול להרוס לו את היום. הרי הוא פעל על פי המידה הטובה של החברה שלו, להיות נהג אדיב, ולא קיבל את גינון הכבוד המגיע לו. "ההודים הם חוצפנים", הוא עלול לומר לעצמו, עד שחברו שהיגר מהודו יאמר לו: "אבל כשהגעתי לכאן לא ידעתי שמנפנפים כשנותנים להשתלב. חשבתי שאתם פשוט מכירים זה את זה".

"תפיסת הכבוד יוצרת סדרה של ציפיות שיש לנו לגבי מה הצד השני צריך לעשות כדי שאני לא ארגיש נפגע", אומר משהראוי, "אבל ציפייה יוצרת אכזבה". מבחינת הסטודנט הערבי, לא רק שהמפגש עם הציבור היהודי מחייב ללמוד סוג אחד חדש של כבוד, אלא עשרות, כמספר המגזרים ותתי המגזרים בחברה היהודית".

החברה הערבית עצמה, אומר משהראוי, עוברת טלטלה ערכית משמעותית בשנים האחרונות, וסוגיות של כבוד נמצאות במרכז הבמה. "במערכת החינוך שלנו, התפיסה היא שצריך לתת למנהל בית הספר כבוד של מלך, אבל זה כבר לא מתאים לתפיסת העולם של הילדים, ולכן הם לא באמת מכבדים את המנהל, והיחס שלהם אליו נובע רק מתוך פחד. הכבוד שהיה לנו בעבר למורים הולך ופוחת, וזה מערער את היסודות של החברה. נראה שחלק מהתלמידים נתקעו באמצע. הם איבדו סוג אחד של כבוד ועוד לא למדו סוג אחר".

מתח בין התרבות לערכים הפרטיים

גם ההורים דורשים כבוד שיותר ויותר קשה לילדים לתת. "הילדים עדיין תלויים בהורים, חברתית וכלכלית, ואפילו אני בתור הורה לפעמים שואל את עצמי, האם ניצלתי את המעמד הכלכלי שלי כדי לסחוט מהילד גינוני כבוד? אני רוצה שהוא יכבד אותי לא מתוך פחד.

"לפעמים אני אומר לילדיי, 'אם אתם רוצים קשר עם התרבות שלכם, אתם חייבים לתת כבוד לערכים שלה. אם אתה בז לערכים שלה, אז צא מהתרבות הזאת. ויש כאלה שאכן יוצאים. זה יוצר מתחים, בעיקר בקרב נשים".

לדברי משהראוי, הוא רואה שינוי גם ביחס לרעיון של רצח על כבוד המשפחה. "זה לא כבוד, זו אלימות עם שורש תרבותי", הוא אומר. "יש לנו מבנה תרבותי שבו הכבוד הוא כמו קופה משפחתית, וכל אדם תורם לה או מפחית ממנה, ואז לכאורה בן דוד של מישהי יכול להגיד שההתנהגות שלה באה על חשבונו. אבל זה לא כמו שהיה פעם, ואני חושב שרובנו מקבלים את השינוי בברכה. אני אמור לרצות שהמוניטין שלי יהיה תלוי במעשים של איזשהו אחיין? אנשים הבינו שאין להם שליטה על זה. בתחום הזה אני ממש רואה שינוי".