השריפות בהרי ירושלים: עכשיו תור המגזר העסקי לסייע

לפני מספר ימים השריפות כבר היו בעיצומן אבל המשכתי בשגרת יומי, וכשחזרתי מפגישות בתל אביב לביתי ביישוב שורש ביצעתי מעין פעולה אוטומטית, היות וכביש 1 נחסם לתנועה, הסטתי את רכבי לדרך חלופית שאני מכיר היטב: דרך בורמה, אותו כביש עוקף מיתולוגי ששימש את הכוחות בכדי להגיע מקיבוץ חולדה לירושלים בימי מלחמת העצמאות.

הייתי בן שש כשמבקיעי הדרך, מתנדבים ולוחמי פלמ"ח עזבו הכל למען המדינה הצעירה אשר נולדה בעיצומם של הקרבות. הם עלו על המשוריינים ותחת התקפות בלתי פוסקות וסיכון חיים רב, נתנו את הכל כדי להגיע לילד הרעב בירושלים. הם הבינו שיש משהו גדול יותר שווה להילחם למענו, שיש משימה דחופה על הפרק.

המשימה שלנו כחברה ישראלית קשה גם הפעם, היות ואינה לובשת פנים, אף אחד לא צועק בשמו של הטבע שלנו. אם תגיעו לאזור, בעלייתכם לירושלים, תתקלו בוודאי בשטחים השחורים וההרוסים, תגבירו את הרדיו באוטו ותמשיכו בשגרת יומכם. לא תראו במהדורות החדשות את היחמורים, הצבאים והצבועים, שלא נספו בשריפה, מבכים על הריסת בתי הגידול שלהם. קני הציפורים, הדורבנים, הצבים, המסלולים, החניונים ופינות המבקרים ב-25 אלף הדונם(!) שנשרפו כליל. ברשות הטבע והגנים עדיין עומלים לאמוד את הנזק. וכבר ברור כי שיקום ייקח שנים ארוכות.

הקורונה, מלבד השיעורים החשובים שלימדה אותנו על מערכת הבריאות, החינוך והביטחון, גרמה לנו גם להבין כמה משמעותית חלקת הטבע הקרובה אלינו. הרי בסופו של דבר נדמה שיש לנו קונצנזוס אחד ויחיד, תחת מחלוקות בלתי נגמרות ושסעים עמוקים בחברה הישראלית, על האינטרס המשותף במקרה של שמירה על הטבע שלנו - אין מי שיחלוק.

אנחנו מצויינים בלסייע לאחרים, אבל מה עם לעזור לעצמנו?

אולי אין מי שיחלוק, אבל נראה שגם חסר מי שיתגייס. דוח האו"ם האחרון על שינוי מצב האקלים העולמי, באופן חסר תקדים התלווה לשורת תופעות קשות ומזעזעות סביב העולם: רעש אדמה בהאיטי, שריפות ענק באוסטרליה, שיטפונות בטורקיה. ישראל הרשמית ברוב במקרים מציעה סיוע למדינות השכנות.

אנחנו מצוינים בלסייע לאחרים, איני מקל בזה ראש, אני גאה בכך מאוד. אנשי עסקים ישראלים הם חוד החנית ברוב המקומות שהם מגיעים אליהם, בכל העולם. ישראלים באמת מצוינים בהסתגלות ובאלתור, אולי קשור בשירות הצבאי שלנו. כעת חייבים להבין כי יש לפנינו מציאות חדשה ואנחנו חייבים לשקם, בכל המשאבים ובכל האמצעים, את הטבע אשר נהרס בבעירה במבואות ירושלים.

המגזר העסקי המוביל את המדינה בתחומים רבים, חייב לאמץ אחריות תאגידית ולתת את תשומת הלב לטבע שלנו. עליו להיות הראשון להירתם. תרומה שנתית לארגון מסוים או עמותה אחרת חשובה בדרך כלל, אבל היום כבר לא מספיקה. על כל ארגון לאמץ תוכנית מסודרת, ארוכת טווח למען חלקת הטבע הקרובה אליו.

הקרן לשמירת הטבע והמורשת בישראל, אשר יש לי הכבוד להיות נשיאה, מנסה במשך שנים לאמץ את המודל הבינלאומי וליישם אותו כאן בישראל! רבים עושים זאת, אבל לא כולם. המגזר העסקי, אשר גופים רבים בו תורמים לשמירת הטבע, ואני מברך על כך, עדיין לא מגיב במהירות המרבית לזמן חירום.

החברות העסקיות חייבות להשאיר בתוכנית האסטרטגית החברתית שלהן פתח לבלתי צפוי מראש, כפי שמקובל בתחום העסקי. בתרבות החומרית שלנו, בתי גידול, הצמחייה ובעלי החיים לא מספיק מעניינים. הם לא מצטלמים טוב ברשתות החברתיות. קיבלנו השבוע תזכורת נוספת, עוד נורת אזהרה כואבת. מבקיעי ומבקיעות הדרך של אז עזבו הכל, השאירו את הילדים והמשפחות מאחור ולפעמים כלל בלי הכשרה, פעלו למעננו.

כעת הגיע תורנו, מלבד הממשלה וזרועותיה והחברה האזרחית הענפה - אני קורא בראש ובראשונה לאנשי העסקים, קחו עליכם אחריות חברתית. חשבו אילו פרויקטים תוכלו לקחת על עצמכם. חשבו כיצד לצד השוטף, איך ובאילו אמצעים תתגייסו הן לשיקום והן בהכנות לקראת האסון הבא. זכרו - יותר משהטבע זקוק לנו, אנחנו צריכים אותו.

הכותב הוא אלוף במיל', נשיא הקרן לשמירת הטבע והמורשת בישראל