התקשורת והמדיה החברתית בארה"ב משקפות עכשיו שתי תחושות עיקריות: כעס ובושה. "האם עדיין אפשר לקרוא לארה"ב מעצמה גדולה", שאל מראיין בכיר ברשת הרדיו הציבורית (NPR) את אורחו, ציר קונגרס דמוקרטי ממדינת אילינוי. "לא", היתה התשובה.
הרוגז בא משתי המפלגות הגדולות, אם גם בעוצמות משתנות. הרפובליקאים רוצים את ראשו של ביידן ("שיתפטר בכבוד", היתה עצתו של סנאטור מפלורידה. הוא בעצם הציע שהקבינט יעביר את הנשיא מכהונתו, על יסוד התיקון ה־25 של החוקה); הדמוקרטים רוצים הסברים וגם "קבלת אחריות".
הנשיא הכריז בשבוע שעבר, לפחות פעמיים, שהאחריות מתחילה בשולחן הכתיבה שלו: the buck stops here, ברוח מימרה מפורסמת של הנשיא הרי טרומן לפני 75 שנה; טרומן איבד את סין, וכמעט איבד את דרום קוריאה.
אבל הנשיא אינו חושב שהוא נכשל. יועציו אינם חושבים שהם נכשלו. בעיני היועץ לביטחון לאומי, ג'ייק סליבאן, זה היה "סיום מוצלח" של מעורבות ארה"ב באפגניסטן. טוב, הוא אמר את המלים המדהימות האלה ביום ג' שעבר, לפני שהעולם כולו הספיק לעמוד על גודל הכישלון. מגיש חדשות ברשת סי.אן.אן, ג'ים שוטו, שיפשף את עיניו. "זה כמעט קומי", הוא אמר על דברי סליבאן.
הנשיא ג'ו ביידן / צילום: Associated Press, Manuel Balce Ceneta
יותר טראמפיסטי מטראמפ
ביל מאהר, המארח תכנית לעומתית שנונה על ענייני היום ברשת HBO, שאהדתו הפוליטית נתונה בדרך כלל לשמאל, אמר בליל שבת, "האם זה היה יכול להיות יותר דפוק? איך היה אפשר להפגין יותר חוסר־יכולת? איך היה אפשר להיות יותר טראמפיסטי? מה אני יכול להגיד לעצמי כשאני ישן בלילה, אם הבוגרים שחזרו לשלטון דופקים את העסק בדיוק כמו שהיה עושה טראמפ?"
אלה באמת רק פירורים קטנים מן השולחן. ביטויי הסלידה, האכזבה, המרירות והטינה ממלאים את החלל; והם צריכים להדאיג את הבית הלבן בדיוק מפני שהם בוקעים מפיהם של אנשים, שתמכו במועמדות ביידן לנשיאות, והואשמו לא פעם במשוא־פנים כלפיו.
המגיש ביל מאהר / צילום: Associated Press, Evan Agostini
מומחה פוליטי אחד, לארי סאבאטו מאוניברסיטת וירג'יניה, טוען שהתקשורת מנצלת את ההזדמנות, כדי להוכיח שאין לה משוא פנים. זה כמובן יתכן, אבל צריך להודות שממשל ביידן יצא מגדרו להקל על התקשורת להתנער ממנו.
קשה להיזכר כמה פעמים נשמע בימים האחרונים החיווי, "זה השבוע הגרוע ביותר של נשיאות ביידן" (שעתה זה מלאו לה שבעה חודשים). צריך להיות תומך עיוור של הנשיא כדי לחלוק על החיווי.
הסקרים, שתמיד מותר לפקפק במהימנותם, הראו בימים האחרונים כרסום משמעותי בתמיכה בביידן, בייחוד בענייני חוץ. היה מדהים למדי לראות את הבית הלבן, מן הנשיא ומטה, מתאמץ בהצלחה מוגבלת מאוד למצוא את המלים, את הטון הראוי, אפילו את שפת הגוף כדי להתגונן מפני ההאשמה העיקרית: לא עצם ההחלטה לצאת מאפגניסטן, כי אם האופן שבו הושלמה היציאה.
בדרך אל בחירות האמצע
היה קשה להאמין למשמע אוזניים, כאשר הנשיא אמר למראיין ברשת הטלויזיה אי.בי.סי ביום ה', "הרעיון שאיכשהו היתה איזו דרך לצאת משם בלי שיתחולל תוהו־ובוהו, אני לא יודע איך דבר כזה היה קורה. אני לא יודע איך דבר כזה היה קורה".
כל מה שהרפובליקאים צריכים לעשות מכאן ואילך, בדרך אל בחירות אמצע־הקדנציה לקונגרס בשנה הבאה, הוא לצרוב את המלים האלה בתודעת הציבור. יש בהן אירוניה כמעט מושלמת.
במערכת הבחירות המקדימות של המפלגה הרפובליקאית לנשיאות בתחילת 2016, אחד מיריבי טראמפ הזהיר, שהוא "המועמד של התוהו־בוהו, ואם ייבחר הוא יהיה נשיא של התוהו־ובוהו". ביידן נבחר במידה רבה בגלל ההנחה שהוא ישים קץ לתוהו־בוהו. הנה כי כן הוא עכשיו המפקד העליון של הכוחות המזוינים, המודיע שאין מנוס מתוהו־ובוהו.
אפגאנים מוצאים את "כוח הרצון"
הנשיא ניסה מלכתחילה לטעון, שלא היה טעם להאריך את שהיית הכוחות האמריקאיים באפגניסטן, מפני שהתוצאה לא היתה משתנה. סביר להניח שבזה הצדק איתו, בהסתייגות אחת: התוצאה אמנם לא היתה משתנה, אלא אם כן מנהיגי אפגניסטן היו מסוגלים להפיח רוח קרב בצבאם. הם לא היו מסוגלים. אבל חמישה ימים לאחר שהטליבאן כבשו את כאבול ללא ירייה אחת, מיליציות של מתנגדי הטליבאן גירשו אותם מעיר מחוז בצפון המדינה ומשלוש נפות סמוכות בעמק פנג'שיר, מעוז היסטורי של התנגדות לטליבאן. לפי ידיעות לא מאושרות, הם הרגו עשרות מלוחמי הטליבאן.
אם הם, לא הפוליטיקאים בחסות ארה"ב, היו מחזיקים בכאבול לפני שבוע, אולי התוצאות היו אחרות. מן המאורעות בעמק פנג'שיר נובע רמז, שהבעיה באפגניסטן לא היתה היעדר "כוח רצון", אלא היעדר מנהיגות שתוכל לתעל את כוח הרצון הזה.
אבל גם אם נפילת אפגניסטן היתה בלתי נמנעת, נמנע בהחלט היה החיזיון בנמל התעופה של כאבול. בסוף השבוע, עיתונאית אמריקאית ממוצא וייטנאמי העלתה זיכרונות מסוף אפריל 1975. היא היתה אז תלמידה בכיתה ג' של בית ספר יסודי בסייגון. הקומוניסטים התקרבו אל העיר, ואביה החליט להימלט. היא ומשפחתה עלו מבעוד מועד על מטוס תובלה אמריקאי, והוטסו תחילה אל מאנילה, ואחר כך אל האי האמריקאי גואם, במרכז האוקיאנוס השקט.
היא לא דיברה בשבח התנהלותה של ארה"ב בווייטנאם בתור שכזאת. אבל היא השוותה את המאמץ המסיבי לפני 46 שנה להוציא 130 אלף וייטנאמים, לפני שהקומוניסטים יהפכו את סייגון לבית כלא ענק. איפה היתה ארה"ב הפעם? מדוע לא נעשה מאמץ דומה להוציא בעלי ברית מבעוד מועד? היא שאלה.
הטליבאן לועגים לארצות הברית
הרושם של הימים האחרונים אינו זקוק לתוספות. הוא מחריד מספיק. אבל הטליבאן אינם מחמיצים את ההזדמנות ללעוג לארה"ב. הם מפרסמים צילומים ברשתות החברתיות המציגים את לוחמיהם בחגור מלא, שארה"ב סיפקה לממשלה המודחת: מדים, קסדות, רובים.
צילום מכאיב במיוחד הוא פרודיה ברורה על אחד המעמדים המפורסמים ביותר במלחמותיה של אמריקה: הנפת דגל הכוכבים־והפסים באי היפני איווג'ימה, בתחילת 1945. ארבעה לוחמים של יחידת עלית של הטליבאן, בחגור אמריקאי, נראים מניפים את הדגל הלבן של תנועתם, שעליו משורבט הטקסט המקודש על יחידותם של אללה ושל נביאו.
צילום אחר מציג לוחם של הטליבאן חוגר ציוד אמריקאי כשהוא עומד לצד טנדר צבאי מתוצרת פורד עם ציוד תקשורת ולחימה משוכלל.
יומן־הרשת Oryx, המתמחה בציוד לחימה, מפרסם הערכות מסמרות שיער על השלל שנפל בידי הטליבאן. בקטגוריה של כלי רכב בלבד אנחנו מוצאים כמעט 2000 האמרים.
דרשת יום ו' של רב־הטרוריסטים
הצימוק על עוגת הכישלון הוגש ביום שבת, כאשר נודעה זהותו של האיש המופקד מעכשיו על בטחונה של כאבול: חליל א־רחמן חקאני, העומד בראש רשת חקאני. האמריקאים הקציבו בשעתם פרס של חמישה מיליון דולר על ראשו. הוא נשא את דרשת יום ו' במסגד מרכזי בכאבול, מוקף בשומרי ראש חמושים. שניים מהם לבשו מדים מנומרים מתוצרת ארה"ב.
הנשיא ביידן הכריז במסיבת עיתונאים קצרה ביום ו', ש"אי אפשר לפלוש לארצות, כדי לשפר את מצב זכויות הנשים בהן". אבל ארה"ב פלשה לאפגניסטן לפני כמעט 20 שנה כדי להדיח ממשלה של טרוריסטים מסוכנים. חקאני הוא עכשיו אבן־הבוחן של ההצלחה האמריקאית.
רשימות קודמות ב-yoavkarny.com וב-https://tinyurl.com/yoavkarny-globes
ציוצים (באנגלית) ב-twitter.com/YoavKarny
כתבות
ני"ע
