קורונה, כלכלה, אפגניסטן: השנה הנוראה של אמריקה ושל הדמוקרטיה בעולם

קושי מפורסם בסיכום שנה, או לצורך זה בסיכום מאה, נוגע לימיה האחרונים. מאורעות החודש ה־12, או השנה ה־99, נספגים בזיכרוננו בקלות טבעית גדולה יותר מאשר החודש השלישי, או השנה ה־14, קל וחומר כאשר הם דרמטיים במיוחד.

הימים האחרונים של השנה היוצאת מתחרים ללא קושי על התואר "המאורע החשוב ביותר". תבוסתה הניצחת של ארה"ב באפגניסטן נידונה להיחקק בזיכרון הקיבוצי הרחק אל תוך המאה ה־21. אפשר לטעון, שהיא שינתה את מהלך ההיסטוריה. אפשר אפילו לטעון שהיא ציון דרך מרכזי בשקיעתה של אמריקה.

אבל 12 החודשים האחרונים היו משופעים במאורעות עם פוטנציאל היסטורי. הרבע הראשון של השנה עמד בסימן מאבק על השלטון בארה"ב, שלא נראה דוגמתו ב־230 שנות החוקה האמריקאית. הרבע השני עמד בסימן התפרצותה הקטלנית ביותר של מגפת הקורונה, מדרום אסיה עד צפון אמריקה, מדרום מזרח אסיה עד דרום אמריקה.

הרבע השלישי עמד בסימן התחזקות המערכה נגד חירויות פוליטיות בארצות בעלות משטרים סמכותניים: בראש ובראשונה סין, אחריה בורמה/מיאנמאר, רוסיה ובלארוס. ראינו בשנה היוצאת את אחת הנסיגות המסיביות ביותר של הדמוקרטיה מאז סוף המלחמה הקרה, לפני 30 שנה ויותר.

הרבע הרביעי עמד כמובן בסימן אפגניסטן. לא זו בלבד שמלחמה יקרה בת 20 שנה הסתיימה בתבוסה, אלא שארה"ב התקשתה לסגת באופן מסודר. הנזק לשמה הטוב הוא אולי חסר תקנה. אבל לא רק שמה הטוב עומד במבחן, אלא גם הערכת משקלה הבינלאומי.

 ארונות של חיילים מתים בדרכם לארה''ב יממה לפני סוף הפינוי מקאבול, 29 באוגוסט / צילום: Associated Press, Jason Minto/U.S. Air Force

לוח הזמנים הזה אינו משקלל את מאורעות השנה בישראל. זו סקירה בינלאומית. הדרמות עצומות הממדים של ישראל אמנם עוררו עניין לא מבוטל מעבר לגבולותיה, אבל לא ייצגו נטיות גלובליות בתור שכאלה. ישראל לימדה את העולם די הרבה על הטיפול בקורונה. ברבע השני של השנה ובחלק מן הרבע השלישי זה היה סיפור הצלחה מעורר קנאה בעמודים ראשונים ובמאמרי מערכת. בחלק הרביעי זו היתה כבר דוגמא של הצלחה קצרת־טווח. ישראלים שהתענגו על הזרקורים החמימים של חודש אייר ספגו צינה מקפיאה בחודש אלול.

"יום העצמאות מן הקוביד" שלא היה

הנשיא ביידן הכריז ניצחון על הקורונה בנאום ארבעה ביולי, "יום העצמאות מן הקוביד", בלשונו. הוא ציין את הסרת המסכות ואת פתיחת המסעדות. נתוני ההתאוששות דיברו בעדם. הם הראו, שארה"ב חוזרת אל רמת הפעילות הכלכלית שמלפני המגפה. נתוני התעסוקה של תחילת הקיץ ושל אמצעו היו מרשימים בקני מידה היסטוריים. הנתון האחרון של הקיץ, מתחילת ספטמבר היה מאכזב באופן קיצוני.

דלתא היא ההסבר הברור. דלתא אולי גם תתחיל לצקת מים צוננים על האינפלציה, שהוכפלה בארה"ב ב־12 החודשים האחרונים. האם החודשים הבאים יראו שהתפרצות האינפלציה הייתה המאורע הכלכלי החשוב ביותר של השנה היוצאת? לא לפי הפדרל ריזרב. הנגיד ג׳רום פאוול, המקווה שהנשיא ביידן יאריך בקרוב את כהונתו, עומד זה זמן מה על דעתו שהאינפלציה היא זמנית, תוצאה טבעית של בעיות ייצור, אספקה ותעסוקה בסוף מיתון עמוק. כלכלני הבית הלבן מסכימים איתו. אבל נתונים חדשים מאירופה מעניקים נופך גלובלי לשאלת האינפלציה. בארה"ב, האינפלציה גבוהה פי שניים מן היעד שהציב הבנק המרכזי; באירופה היא גבוהה ב־50%; גם בסין נרשמה עליה תלולה במדד המחירים (הסיטונאי).

הודו: הממשלה התפארה, אבל החמצן נגמר

הנפגעת הגדולה ביותר במשבר הקורונה בשמונת החודשים האחרונים היתה הודו. שאננותה של הממשלה המרכזית הייתה החטא הקדמון. בפברואר הממשלה עדיין בירכה את עצמה, באמצעות כלי תקשורת כנועים, על הצלחתה בהדברת הקורונה. תומכי הממשלה יעצו לעולם החיצון ללמוד מהצלחת הודו. לא זו בלבד שהיא יכלה לנגיף, אלא שבניגוד למעצמות העשירות של המערב היא גם התחילה לשווק חיסונים לארצות עניות.

 ראש ממשלת הודו, נרנדרה מודי / צילום: Associated Press

ראש הממשלה נרנדרה מודי ושריו ערכו עצרות בחירות בהשתתפות רבבות, ללא מסכות, על אף הסימנים המבשרים רעות. אך, לא עזר להם. הם הובסו בבחירות־מפתח במדינת מערב בנגל, שכלכתה היא עיר בירתה.

בניין הקלפים התמוטט בסוף החורף ההודי הקצר. מלאי החמצן בבתי החולים התרוקן. תורים ארוכים השתרכו בכניסות, ואנשים מכל הסוגים ומכל רמות ההכנסה נחנקו במגרשי החניה. הואיל וההינדו שורפים את מתיהם, תורים ארוכים של גופות השתרכו סביב משרפות, בייחוד במדינות הצפון הצפופות. מי שלא השיגה ידם לשרוף השליכו את מתיהם אל הנהרות. מאות גופות לא־שרופות או שרופות חלקית צפו על נהר הגאנגס הקדוש.

יבול הקורונה בהודו אינו ידוע וספק אם ייוודע אי פעם. שורה של פקטורים פעלו את פעולתם בהסתרת הממדים האמיתיים של המגפה: לחץ על שלטונות מקומיים, הימנעות של אנשים מלדווח על מתי קורונה מחשש לנידוי חברתי והיעדר ניתוחים שלאחר המוות.

הערכות הנשמעות מפי רופאים בכירים בהודו, הן שאולי ארבעה מיליון בני אדם מתו, פי עשרה מהמספר הרשמי, שווה ערך לכל מתי העולם.

 אישה הודית מתמוטטת ליד גופתו של קרוב משפחתה במשרפות בגוהטי, יולי 2021 / צילום: Associated Press, Anupam Nath

בימים האחרונים של הקיץ באה הידיעה שכלכלת הודו גדלה ב־20.4% ברבעון השני של השנה. מספר מרשים מאוד, שאינו צריך להשכיח מספר מרשים לא פחות מן הרבעון השני של השנה שעברה. בין אפריל ליוני 2020, כלכלת הודו הצטמקה ב־24%.

סין: למשטר אזלו שאריות הסבלנות

יציאתה של סין ממשבר הקורונה הייתה טבועה בחותם ידו החזקה של המשטר. הנגיף הודבר, גם אם חזר מפעם לפעם במוקדים מקומיים. הנרמול של חיי סין לא היה תעתוע חולף. ב־2 בספטמבר נרשמו בה 28 הידבקויות מאומתות, פחות מאשר בכוויית, או באסוואטיני האפריקאית. בארה"ב נרשמו ביום הזה 182 אלף מאומתים. כמובן, הסטטיסטיקה מעוררת ספקות, אבל אי אפשר להכחיש את עצם החזרה לשגרה בסין.

האם זה היה הישג של המשטר? אולי. אבל באותה המידה אפשר לטעון שההתפשטות המוקדמת של הנגיף הייתה תוצאה של הרגלים, שהמשטר טבע בנתיניו: להסתיר חדשות רעות ולהשתיק את מפיציהן.

לפיתת המשטר הסיני התהדקה ב־12 החודשים האחרונים במידה חסרת תקדים. יש לה כמובן צדדים פוליטיים מפורשים, כמו החיסול המלא של חירויות הונג קונג, בניגוד להסכם שסין חתמה עם בריטניה לפני 25 שנה. אבל זה מה שהיינו מצפים מדיקטטורה ברוטלית עם מסורת ארוכה של פחד מפני בחירות ומפני הפגנות.

 מפגינים נגד ''חוק הביטחון הלאומי'' בהונג קונג מעוכבים לחקירה, אוקטובר 2020 / צילום: Associated Press, Vincent Yu

בשנה האחרונה צפינו בתופעה עוד יותר מטרידה: דיכוי של מחשבה אינדיבידואלית, של יוזמה, של מקוריות ושל נון־קונפורמיות כמעט בכל תחום חיים אפשרי: מפיננסים להיי־טק, לתרבות עממית, ללבוש, לסגנון התנהגות; מהשתקתו של ג׳ק מא, מייסד עליבאבא, שהעז לבקר את הביורוקרטיה הסינית, עבור דרך עונש מאסר של 18 שנה למיליארדר חוות החזירים, סון דאוו, שהואשם "בהפחת צרות", מפני שארגן חקלאים למחות נגד שרירות לבם של משרדי ממשלה; מהגבלת היכולת של נערים ונערות לשחק משחקי וידיאו ברשת, עבור דרך דיכוי של קבוצות להט"ב במדיה החברתית, וגמור באיסור על תרבות האיידול "המזהמת את הנוער".

על זה כמובן צריך להוסיף את הדיבורים הגוברים על תכניות לפלוש לטייוואן, את ההתנהגות האגרסיבית כלפי שכנים בים סין הדרומי ובים סין המזרחי, ותקריות הגבול היזומות עם הודו בהרי ההימליה.

על המשטר הוסיף לרחף השנה הצל הכבד של דיכוי המיעוט המוסלמי דובר הטורקית בחבל שינג׳ייאנג, שתיעוד מקיף נמצא לו בשורה של כלי תקשורת מערביים. סין מכחישה אותו בכל התוקף.

מדוע הדיקטטורה הסינית מהדקת את החגורה במידה כזאת, בקצב כזה, בתכיפות כזאת? האם הצורך שלה בשליטה מלאה על כל תחומי החיים היא תוצאה של חרדה מפני חוסר יציבות? או שהיא קשורה בתכניות פוליטיות וצבאיות, המצריכות גיוס מלא? האם היא תוצאה של פולחן אישיות ניאו־מאואיסטי, שבמרכזו עומד הנשיא שי ג׳ינפינג, ביורוקרט אפור ומעוט כריזמה, שהצליח לרכז בידיו יותר כוח פוליטי ממה שהיה בידי איזשהו סיני, בוודאי מאז מאו, אולי מאז קיסרי סין העתיקה?

 נשיא סין, שי ג'ינפינג / צילום: Associated Press, Li Xueren

עלייתה של סין והכיוונים האגרסיביים של מדיניותה הוסיפו להדריך בשנה היוצאת את מנוחתה של ארה"ב. בזה אין כל חדש. ארה"ב מוטרדת זה 20 שנה לפחות. המלים "סין אינה שותפת, היא יריבה" בקעו מפי ג׳ורג׳ בוש הבן עוד בשנת 2000.

"להילחם עד חורמה"

ארה"ב נקלעה בשנה היוצאת למשבר הפנימי החמור ביותר שלה מאז מלחמת האזרחים, לפני 160 שנה. זה עשרה חודשים שדונלד טראמפ מסרב להודות בתבוסתו בבחירות לנשיאות. מיליוני רפובליקאים תומכים בו, ובכללם עשרות צירי קונגרס. בדיוק חודשיים לאחר הבחירות, בעצרת בוושינגטון, טראמפ עודד אלפים מתומכיו לעלות על גבעת הקפיטול "ולהילחם עד חורמה" (like hell). הם עלו, פלשו אל גבעת הקפיטול, והניסו את סגן הנשיא, את צירי הקונגרס ואת הסנאטורים למקומות מחבוא.

השאלה אם הדמוקרטיה האמריקאית עמדה בסכנה ממשית חשובה כשלעצמה, אבל אינה יכולה להפחית את חומרת המעשה: בהשראת נשיא אמריקאי נעשה ניסיון למנוע אישור של תוצאות בחירות לגיטימיות. שמונה חודשים אחר כך, הנשיא המובס מוסיף לא רק לטעון שהוא ניצח, אלא להישמע באהדה, ליהנות מנאמנותה הכמעט מלאה של מפלגתו, לאסוף תרומות, ולהתכונן כמעט ללא ספק לחזור ולהתמודד על הנשיאות ב־2024.

ארה"ב מוסיפה להיות קרועה ומפולגת. חשד הדדי עמוק מאפיין את חייה הפוליטיים. ימין ושמאל חשודים זה בעיני זה בניסיון לתפוס את השלטון בכוח, ולהחזיק בו באופן לא דמוקרטי. איש אינו יודע איך ייראו הבחירות הבאות, ואם הסירוב לקבל תבוסה יהפוך לאפיון קבוע של המערכת הפוליטית.

אנחת הרווחה הייתה קצרה

חילופי השלטון בארה"ב הניבו אנחת רווחה בין רוב בעלות בריתה (יוצאות אפשריות מן הכלל היו הודו, ישראל, פולין והונגריה). אבל התנהלותו של הנשיא החדש באפגניסטן חידשה חששות, שרווחו בימי הנשיא טראמפ, מפני נטייה אמריקאית למהלכים חד־צדדיים, מבלי להימלך בדעתם של בעלי ברית.

ביטויי האכזבה נטו להתרכז בדרך כלל בהיעדר הכנות לפינוי מסודר, לא בעצם ההחלטה לסיים את המלחמה, אם כי נמתחה ביקורת גם על החלטות צבאיות, למשל הפינוי החפוז והלא־מובן של בסיס האוויר הענקי באגראם, בחודש יולי. האכזבה בארה"ב מהתנהלות הנשיא ביידן גרעה באופן דרמטי מהפופולריות האישית שלו. בפעם הראשונה מאז תחילת נשיאותו, הפרש ניכר לרעתו נפתח בסקרים.

 נשיא ארה''ב, ג'ו ביידן / צילום: Associated Press, Evan Vucci

מימי נשיאותו הראשונים הנשיא חזר ודיבר על הצורך לשכנע את העולם ביתרונותיה של הדמוקרטיה. לצורך הזה הוא עומד לכנס ועידה על הדמוקרטיה בדצמבר. הוא יצטרך כנראה להתאמץ מאוד כדי להדביק מיליוני ספקנים בהתלהבותו.

לפני 30 שנה, בימים של חדשות רעות לא פוסקות, המלכה אליזבת׳ הודתה שעברה עליה annus horribilis, "שנה נוראה" (בלטינית). מותר לנו לשאול את הצירוף הזה כדי לתאר את השנה היוצאת. שנה טובה, או לפחות נוראה קצת פחות.
_________________
רשימות קודמות ב-yoavkarny.com וב-https://tinyurl.com/yoavkarny־globes
ציוצים (באנגלית) ב-twitter.com/YoavKarny