מצטערים, לא הצלחנו להחליט: מה קורה לדמוקרטיות הגדולות בעולם?

צפיפות אלקטורלית היא זמן טוב להרהר בקול רם על שיטות בחירות. בתוך שבוע אחד, שתיים משבע הדמוקרטיות התעשייתיות הגדולות ביותר בעולם בחרו פרלמנטים; דמוקרטיה שלישית התחילה את התהליך של החלפת ראש הממשלה; דמוקרטיה רביעית עומדת בעיצומה של מערכת בחירות לנשיאות. ביניהן הן מייצגות שלוש גישות שונות לבחירת ממשלה ולכינונה.

השתיים שהצביעו בשליש האחרון של ספטמבר היו גרמניה וקנדה. זו המחליפה מנהיג ומתכוננת לבחירות בעוד חודשיים ופחות, היא יפן. זו המתכוננת לבחור נשיא בעוד חצי שנה היא צרפת.

גרמניה וקנדה לא הצליחו להעניק רוב לשום מפלגה. אבל בגרמניה השיטה (צירוף של בחירה ישירה ושל רשימות ארציות) לא נועדה בהכרח להעניק רוב. מפלגה קיבלה רוב מוחלט רק פעם אחת, לפני 64 שנה.

בקנדה, השיטה (בחירה ישירה של כל צירי הפרלמנט, איש איש במחוזו) מעניקה יתרונות לא-פרופורציונליים למפלגה הגדולה ביותר. היא מניבה רוב פרלמנטרי מפעם לפעם (גם כאשר מפלגת הרוב אינה מקבלת את רוב הקולות), אבל היא גם מניבה ממשלות מיעוט, כמו בפעמיים האחרונות.

לגרמניה יש מסורת של קואליציות. לקנדה אין. בגרמניה אין אילתורים זמניים כדי להעביר חקיקה, בקנדה יש.

הדמוקרטיה הפרלמנטרית מחפשת היגיון

ההיגיון לא תמיד ברור. סוף סוף, ביסוד הדמוקרטיה הפרלמנטרית עומדת ההנחה שהממשלה מוקמת בתוך הפרלמנט ומסתמכת על תמיכתו. בדמוקרטיה כזאת אין הפרדת רשויות בנוסח האמריקאי, ולא יתכן שתהיה. המפלגה המרכיבה את הממשלה, או ברית של מפלגות, שולטת גם בפרלמנט. האם זה טוב?

התשובה אינה חד משמעית. משמעת קואליציונית עלולה להפוך את הפרלמנט לחותמת גומי. פרלמנטים נועדו לא רק להביא תהליכים אל מיצויים הטבעי באמצעות הצבעה; הם נועדו גם לאפשר את עצם התהליכים, שבמרכזם דיון ושכנוע הדדי. אם הדיון מתקיים למראית עין בלבד, תחת עינם הפקוחה של מצליפים סיעתיים, הפרלמנט מחמיץ את יעודו העיקרי.

לעומת זאת, מה קורה כאשר אין לממשלה רוב פרלמנטרי? כאמור, בשיטה הקנדית, ולעתים רחוקות הרבה יותר בשיטה הבריטית, ממשלת מיעוט יכולה לעשות עסקים עם חלקים של האופוזיציה, גם מבלי להביא אותם לממשלה ולהעניק להם כיבודים. זה קרה בבריטניה בפעם האחרונה בשנות ה-70; וזה חזר וקרה בקנדה מאז תחילת המאה הזו. זה מצב עניינים לא אידיאלי, ושום ממשלת מיעוט לא האריכה ימים. אבל אפשר להסתדר.
כשנשיא מאבד את הקונגרס

לא כן בארה"ב. נשיא אינו זקוק להצבעת אמון כדי להתחיל את כהונתו. אבל הוא זקוק להסכמת הסנאט - רק הסנאט - כדי למנות את כל חברי ממשלתו, מחברי קבינט עד סגני שרים; את שגריריו ואת השופטים שהוא ממנה. הוא זקוק להסכמת שני בתי הקונגרס, כדי לאשר את הוצאות ממשלתו.

אם למפלגתו אין רוב בשני בתי הקונגרס, הנשיא עלול להיקלע לצרות. יכולתו לחוקק איזשהו חוק מועמדת בספק; בהכרח מתמעטת יכולתו להשפיע על ענייני פנים וכלכלה. יש לו הסמכות לפרסם צווים נשיאותיים, כל זמן שאין הם סותרים חוקים קיימים. זה מעניק לו כוח ניכר, אבל רק על תנאי. אגב, זה גם מפתה נשיאים להתרכז במדיניות חוץ, שבה אין הם זקוקים להסכמת הקונגרס.

בסוף השבוע שעבר ארה"ב הועמדה בסכנת משבר פיננסי: לא נמצא רוב בסנאט להארכת המימון של פעולת הממשלה, ולא נמצא רוב להשעייתה של תקרת החוב. התעוררה הסכנה שהממשלה הפדרלית תצטרך להתחיל לסגור חלק ממשרדיה (הבעיה נפתרה ברגע האחרון); ושהיא לא תוכל לפרוע את חובותיה לאחר 18 באוקטובר. זה קרה אף כי למפלגת הנשיא יש רוב זעיר בקונגרס. הציפיה הכמעט כללית היא שהרוב הזה ייעלם בבחירות אמצע-הקדנציה של השנה הבאה.

אין זו הפעם הראשונה. משברים כאלה חוזרים ונשנים זה 40 שנה. אמריקאים מתלוננים על ה"קיפאון" (gridlock) בוושינגטון, אבל אינם חושבים שמדובר כאן במשבר משילות, המצריך שינויים חוקתיים.

"עד חג המולד"

עדיין איננו יודעים כמה זמן יידרש לגרמניה להקים קואליציה. בפעם הראשונה מאז 1949, בממשלה הזו יהיו כנראה שלוש מפלגות. שתי מפלגות המזוהות כשמאליות ייאלצו לעשות יד אחת עם מפלגת ימין. ישראלים לא יופתעו מממשלת הפכים, אבל ממשלות כאלה אינן טבעיות בשום מקום.

מנהיג הסוציאל-דמוקרטים, שהוא המועמד הסביר ביותר לכהונת הקנצלר, מבטיח ממשלה "עד חג המולד". ההבטחה הזו קצת מצמררת. היא מזכירה הבטחה מאוגוסט 1914 לסיים את מלחמת העולם הראשונה "עד חג המולד". היא הסתיימה, 20 מיליון מתים אחר כך, בנובמבר 1918. הפעם, איש לא ימות, אבל עלולה להתעורר שאלת האפקטיביות של השיטה החוקתית, המכבידה על הקמת ממשלה יציבה. הגרמנים אינם אוהבים להתגעגע אל מנהיגים חזקים כל זמן שמובטחת להם יציבות. הטעם הזה עלול להשתנות.

הצרפתים, העומדים לבחור נשיא, נפטרו מן הדמוקרטיה הפרלמנטרית הכושלת שלהם לפני 60 שנה ויותר. היא הייתה להם לרועץ במשך קרוב ל-80 שנה (מינוס מלחמת העולם). לזו הנוכחית, שהיא צירוף של נשיא חזק ושל פרלמנט בעל סמכויות, הם קוראים "הרפובליקה החמישית".

מצרפת אנחנו יודעים ששום נוסחה חוקתית אינה נצחית. השאלה היא מה חמור צריך להיות המשבר, המביא חברה דמוקרטית לחזור ולשקול את האופן שבו היא בוחרת את ממשלותיה, ואת הסמכויות שהיא מעניקה להן. חומרת המשבר תמיד מגדילה את האיום הנשקף מצד השינוי. לפעמים מוטב להקדים את השינוי, שמא יתעורר הפיתוי להפריז במינון התרופות.