משהו לא טוב קורה באמריקה, וזה יגיע גם אלינו

מה שקרה בבית הנבחרים האמריקאי עם התנגדותם של חברי קונגרס דמוקרטים להעברת המימון בעבור כיפת ברזל, עד כדי דרישתם להפרדת הסוגיה מאישור התקציב הכללי, אמור להדאיג מאוד את כל אזרחי ישראל ולא משנה מאיזה צד של המפה הפוליטית הם. הסיוע עבור כיפת ברזל המגנה עלינו בפני רקטות וטילים שמשגר כלפינו ארגון טרור אמנם אושר בסוף, אבל אם מישהו חושב שזה היה רק ענין טכני שישראל צלחה בהצלחה, הוא טועה טעות חמורה. מדובר בהלך רוח חדש בארה"ב, והממשל בישראל צריך לקחת את השינויים החברתיים והתפיסתיים הללו ברצינות רבה.

פוליטיקת הזהויות של השמאל בארה"ב, ובפרט השתלטותה על השיח של התפיסה האינטרסקציונלית, אשר מנסה לייצר זהות לכאורה בין המאבק הפלסטיני למאבקם של המיעוטים בארה"ב, דורשת שינוי מקיף בגישה של ישראל ליחסים עם הציבור האמריקאי, והציבור הפרוגרסיבי בפרט. השינוי התפיסתי הזה לא בהכרח קשור לישראל או ליהודים, אבל אנחנו יעד נוח מדי, ומאבקים כדוגמת זה על מימון כיפת ברזל יקרו שוב אם לא נכיר בקיומו.

יש נטייה להתמקד בפוליטיקאית פרוגרסיבית כזו או אחרת ולהצביע אצבע מאשימה, אבל היא לא הבעיה, היא הסימפטום למה שקורה בשמאל הקיצוני האמריקאי. באצטלה של ליברליזם שרבים מאיתנו מאמינים בו, התנועה הזו, שנבחרת בעיקר ע"י צעירים, מייצרת אווירה מאד לא נוחה לכל מי שאינו בצד של "הצודקים". ומיהם הצודקים? כל מי שאינו "לבן", "פריבילגי", וכן בוחר בצד השמאלי של הפוליטיקה האמריקאית. הצד הימני הקיצוני אינו עדיף כמובן, אבל הוא גם לא מייצג את העתיד. הפרוגרסיביים, שכבר מהווים 20% מהמפלגה הדמוקרטית כולה, הם העתיד של ארה"ב וההשפעה שלהם על דעת הקהל צריכה להטריד כל ישראלי ויהודי. זאת מפני שאם אתה יהודי בארה"ב - אתה מסומן על ידיהם כלבן פריבילגי, ויש שמרחיקים לכת ואף מכנים את יהודי ארה"ב "white supremacists" מבלי להבין שהיהודים הם עדיין, למרות השתלבותם בעמדות מפתח, במהותם קבוצת מיעוט. הם כמובן גם לא מתייחסים לכך שיש יהודים רבים בארה"ב ולפחות מחצית מהיהודים בישראל, שהם כלל לא אשכנזים, כך שהם לא עונים על ההגדרה העובדתית "לבן", אבל למה לבלבל אנשים עם העובדות?

צריך להרים כבר עכשיו דגל אדום מפני שזה חורג הרבה מעבר לשכבה הפוליטית, זה מחלחל לצעירים רבים, איתם ישראל ממעיטה לייצר קשרים. בגלל ההתמקדות העודפת שלנו ברצון שכולם יסכימו עם עמדותינו הפוליטיות, אנחנו מתעלמים ממי שהמדיניות הישראלית סביב הסכסוך לא ממש מעניינת אותם. על פי כל מחקר שבוצע ב-10-20 השנים האחרונות, מדובר ברוב שקט, שאינו מקשיב להסברה הישראלית, והיות ואנו לא מקדישים משאבים מספקים להפצת תכנים שאינם נוגעים לקופנליקט, נוצר וואקום שאליו נכנסים נרטיבים אנטי-ישראליים.

הדבר אינו אומר שלישראל אין תפקיד בסכסוך, ושאין מה לתקן, זה רק אומר שאנחנו לא יכולים להתבסס אך ורק על הסברה מסורתית כדי לשנות את התפיסות לגבינו. כשאנחנו לא משקפים את עולם הערכים הרחב שלנו הישראלים, שחלקים נבחרים ממנו דווקא כן תואמים לתפיסות ליברליות, ומאפשרים לשומע נקודות מגע מרובות עם ישראל, הנרטיב שבסופו של דבר כן מקבל אחיזה בקרב הצעירים הפרוגרסיביים, מבוסס בחלקו על שקרים, סילוף עובדות וכן, לפעמים גם אנטישמיות סמויה.

הפתרון הוא לעבוד בשני המישורים: לפתח מערכות יחסים עמוקות ומיטביות עם הספקטרום הרחב של ממשלת ארה"ב, שכה חשובה לישראל, ובמקביל לייצר תודעה חיובית הרבה יותר גדולה על ישראל בקרב הציבור הרחב - אלה שמצביעים בקלפיות בארה"ב עבור מנהיגיהם. עלינו להתמקד בערכים המשותפים לשני העמים, בתפיסות העולם החופפות, ובנקודות הממשק ביננו. זה קריטי לא פחות מהשקעה בדיפלומטיה.

העתיד שייך לצעירים, והצעירים בארה"ב מצביעים ברגליים - לעבר השמאל הקיצוני שלמרות כוונות טובות אולי, מתחיל להראות סממנים מאד מדאיגים ליהודים שם, ולנו פה.

הכותבת היא מנכ"לית ומייסדת Vibe Israel, מומחית למיתוג ערים ומדינות