חוקי המשחק בעולם המיסוי הבינלאומי הולכים להשתנות לבלי היכר

בעידן שבו לגבולות הגיאוגרפים אין משמעות בעולם העסקי, השאלה איפה החברה ממוקמת ובאיזה מדינה היא חייבת במס הופכת למורכבת ביותר. חברות הענק מספקות שירותים שניתנים ברוב המקרים באינטרנט ומשכך למיקום הגיאוגרפי אין כל משמעות או לכל הפחות הוא פתוח לדיון. העולם הפך קטן יותר, אבל עם האוכל בא התאבון ולחברות הענק יש תאבון גדול מאוד.

חברה נדרשת לשלם מס על רווחיה המשתנה בין מדינות ולעיתים מדובר בפער דרמטי. בישראל שיעור מס החברות הינו 23% והוא ממוצע ביחס לנהוג במדינות אחרות. לצורך ההשוואה, בגרמניה שיעור המס הינו 30% בעוד שבבולגריה הינו 10% בלבד ובאיי הבהאמס 0%. אמנם שיעור המס האפקטיבי, הלוקח בחשבון הטבות מס, הוא נמוך יותר, אך עדיין נשמר פער משמעותי בין מדינות שונות בעולם.

למה זה משנה? תתארו לכם חברה גרמנית שמוכרת מוצרים לכל העולם אשר שואפת למזער את המס שיוטל עליה, מה היא תעשה? תקים חברת בת באיי הבהאמס, תמכור את המוצרים לחברת הבת במחיר עלות וכך לא תידרש לשלם מסים בגרמניה. כעת חברת הבת תמכור את המוצר ללקוח הסופי ברווח, שעליו כזכור לא מוטל שם מס - פעולה שנועדה להעביר את נטל המס ממדינה בעלת שיעור מס גבוה למדינה בעלת שיעור מס נמוך.

אם זה כל כך פשוט למה כל החברות לא עושות את זה? הסיבה היא חוקי מחירי העברה. רוב מדינות העולם חוקקו חוקים שנועדו להילחם בבריחת המס ואף מחייבות את החברות בדיווח על עסקאות בין חברתיות. האופן שבו מחיר העברה נקבע מבוסס על גישת מחירי העברה מבוססי שוק (Arm's Length Transaction) שזאת הגישה הנדרשת על ידי שלטונות המס בכל רחבי העולם.

החברה המוכרת עושה שימוש במחירי שוק כאשר קיים שוק למוצר המועבר, כלומר, מכירה ללקוח חיצוני היא אלטרנטיבה מידית להעברה הפנימית ומחיר השוק משקף את העלות השולית ועוד העלות האלטרנטיבית. על ידי כך, המכירה לחברת הבת נעשית ברווח עליו משולם מס במדינת המקור.

ה-OECD הודיע לאחרונה, שמספר מדינות המהוות מקלטי מס הסירו את התנגדותן לקביעת שיעור מס חברות מינימלי בינלאומי של 15% (החל משנת 2023) וכעת 136 מדינות כבר הסכימו על המתווה. מדובר למעשה על מדינות המנהלות יותר מ-90% מהמסחר בעולם, כך שרוב העסקאות בין החברות צפוי שתתרחשנה בין חברות הממוקמות במדינות שהסכימו על המתווה.

החלת שיעור מס מינימלי, אשר יש בה כדי למנוע את היכולת להבריח רווחים בין מדינות בעלות שיעור מס שונה, תביא לביטול מקלטי המס ויכולה לייתר את מורכבות המנגנון של קביעת מחירי העברה בין חברות תחת אותה חברת אם, שהרי אם לא צפוי הבדל בשיעור המס, אין סיבה "להתחכם" ולהעביר עסקה ממדינה למדינה.

ראש הממשלה נפתלי בנט הכריז במסע הבחירות שלו על תוכנית "סינגפור" להורדת שיעור מס החברות בישראל לצורך עידוד השקעות זרות במדינה. כמוהו, ראשי מדינות שואפים שאימפריות הטכנולוגיה והתעשייה ימקמו את מפעליהן ומשרדיהן במדינה שלהם. הסיבות לכך הן רבות, החל מהגדלת שיעור התעסוקה, גביית מס הכנסה מעובדי החברה ועד העלאת ערכה של המדינה ודירוג האשראי.

הכלל הידוע בכלכלה קובע, כשיש היצע רב המחיר צפוי לרדת. כאשר מדינות רבות נלחמות על ליבן של מעט חברות ענק, הדרך למשוך אותן היא על ידי הטבות מס, כדוגמת חוק עידוד השקעות הון בישראל. אז האם נראה סוף למשחקי המס ולמחירי העברה? האם המדינות יצליחו לעמוד במס האחיד ולא לייצר חוקים מקומיים שיעקפו אותו? האם לחברות הגדולות יהיה כדאי להעתיק את משרדיהן למדינות קטנות במזרח התיכון, במזרח הרחוק או במקלטי מס אם הן לא זוכות להטבת מס? ימים יגידו, אבל מה שבטוח שחוקי המשחק הולכים להשתנות וכמו תמיד במשחק יש מפסידים ויש מנצחים, השאלה שנותרה היא באיזה צד של המשחק תהיה מדינת ישראל? האם שיעור מס אחיד יטיב עימה או יביא ליציאת חברות הענק בחזרה למדינות המקור?

הכותב הוא חוקר וראש תחום החשבונאות הניהולית בבית הספר לחשבונאות, המסלול האקדמי המכללה למנהל