הפייק והפוזיציה השתלטו על רבים מהדיווחים על מערכת המשפט

אני מודה ומתוודה: יותר מ-30 שנה שירתי בפרקליטות. עיינתי באין-ספור תיקים, לקחתי חלק באלפי דיונים משפטיים, הופעתי בפאנלים פומביים וחוויתי לא מעט ראיונות באמצעי התקשורת השונים. ועדיין, כמעט בכל פעם שנחשפתי לפרסומי העיתונות בסוגיות שקשורות לעבודתי, הופתעתי מחדש. גם כיום, כמה חודשים אחרי שפרשתי, אני עדיין מוצאת את עצמי מופתעת מהפער בין האמת ובין מה שמובא בהרבה מאוד מקרים לידיעת הציבור. הייתי יכולה למלא את הטור בדוגמאות רבות, אבל בגלל קוצר היריעה אסתפק באחדות בלבד.

יום אחד לפני כשנתיים הוטלה עליי משימה דחופה: להחליט אם להורות על פתיחה בחקירה נגד נבחר ציבור. עוד אני מתלבטת ביני וביני את מי מעמיתי הפרקליטים לצרף לצוות שיטפל בתיק, והנה אני שומעת את אחד מפרשני המשפט מדווח על האירוע בשידור חי ואומר בביטחון רב: "עורכת הדין ליטמן נוטה להחליט על פתיחה בחקירה". אלוהים עדי: בשלב הזה, שבו מסר הפרשן־קורא־המחשבות את המידע למאזינים, עוד לא הספקתי לעיין בחומר המונח לפני, כל שכן - עוד טרם גיבשתי את עמדתי ואף לא את "נטייתי".

עוד דוגמה: בוקר אחד פנה אליי אחד מעוזריי בעניין תלונה שהוגשה נגד דובר ארגון "שוברים שתיקה". בתום עיון בתיק והתייעצות עם אנשי צוותי, החלטתי כי ראוי להורות על פתיחה בחקירה. שעה קלה אחר-כך פורסם בתקשורת כי שרת המשפטים איילת שקד פנתה לפרקליט המדינה ודרשה ממנו להורות על פתיחה בחקירה נגד האיש. שמעתי את הידיעה בחדשות ונשמתי לרווחה: הרי קיבלתי את ההחלטה עוד לפני הפרסום, אמרתי לעצמי, ואיש לא יוכל לטעון ששרת המשפטים לחצה עליי. שִמחתי, כך התברר לי, הייתה מוקדמת. ברחבי המרשתת החלו לצוץ טענות לפיהן הפרקליטות נכנעה ללחצי שרת המשפטים, ובעקבותיהן שוב מצאתי את עצמי מאזינה בהשתאות לפרשן מוערך לענייני משפט באחד מאמצעי התקשורת, שהתעקש לדווח על ה"פוליטיקה" שמאחורי ההחלטה שהתקבלה. עכשיו לכי תוכיחי שאין לך אחות.

 הפער בין אמת לפייק

איך אומר העיתונאי גיא זהר בתוכניתו "מהצד השני"? יש פערים. והם תכופים, והם גדולים והם רבים. אלה הפערים שעושים את ההבדל בין אמת ובין פייק, בין תיאור המציאות העובדתית ובין דיווחי שקר שנובעים מפוזיציה - או סתם מתוך רשלנות.

לאחר שפרשתי מעבודתי בפרקליטות, חשבתי לתומי שלא אוכל עוד להמשיך ולהבחין בפערים הללו (שהרי כבר אין לי גישה לתיקים ולמקורות מידע כבעבר), אך עד מהרה התבדיתי.

אני צופה, למשל, בתחקיר ששודר ב"כאן 11" על אודות הדלפות פסולות של בכיר במערכת המשפט שמתעלם - כך על-פי דיווחיהם של עיתונאים שביקרו את התחקיר - מכמה עובדות חשובות שיכולות היו לשנות את התמונה. אני קוראת באחד העיתונים הנפוצים בארץ כתבת ענק על מחדלים שהתגלו בדרך טיפולה של המדינה בתיקי עבירות מין, ומגלה בחיפוש קצר ופשוט בגוגל שהנתונים המופיעים בה בכל הנוגע לעבודת הפרקליטות - איך לומר בעדינות - רחוקים למדי מנתוני האמת הרשמיים. אם לא די בעובדה זו, הכתבת הגדילה לעשות ואף העניקה למושאי התחקיר במחי־יד את הציון "בלתי מספיק". גם אם הפרקליטות שוגה לעתים ביחסה לנפגעי העבירה, ה"תחקיר" הזה עושה לה עוול גדול, וגרוע מכך- עושה עוול גדול לאמת.

תיק 4000 קורס?

אני קוראת שוב ושוב ידיעות, ציוצים ופוסטים על קריסתו העקבית של תיק 4000. כותרות, סיסמאות ועובדות שטחיות מחליפות דיון מעמיק ורציני על טיב עדותו של עד זה או אחר. מעט מאוד תוכן יש מאחורי הכותרות הללו. לעתים די בכך שהפרשן מעניק לעצמו את התואר "בכיר לשעבר בפרקליטות", כדי שכל כותרת שלו תהפוך לעובדה מוצקה. אני מוצאת, אחרי עיון בציטוטים נרחבים מהדיונים בבית המשפט (שזמינים בכלי התקשורת), שלא דובים, לא יער, וממש לא קריסה. אבל הנזק כבר נעשה, הנרטיב המעוות התקבע בתודעת הציבור.

עלינו להודות על האמת: אנו חיים בעידן שבו קשה, אולי אף בלתי אפשרי, לסנן את מבול המידע שניתך עלינו מכל עבר ולעכל את פרטי הסקנדל התורן לפני שמגיע הסקנדל הבא. אנו חיים בעידן שבו כל גולש יכול לעורר סערה בהקשה על המקלדת, וכל אינטרסנט יכול להכפיש את זולתו בהינף ציוץ אחד. והעיתונאי המצוי? הוא רוצה להיות רלוונטי ולייצר כותרות, וממהר להדהד את אותם הציוצים. מי מאיתנו לא נחשף לתהליך הזה שבו הרהורי לב מתפרסמים כהשערות, שהופכות מהר להערכות, שהופכות במהירות הבזק לעובדות, שמטעינות את השיח הישראלי בלהט ובשנאה?

אחד האתגרים הגדולים של הפרקליטות כיום הוא ההתמודדות עם אותן "עובדות", אשר אין בינן ובין המציאות דבר. וכגודל האתגר - כך גודל התסכול: כמשרתי ציבור הכפופים לכללי האתיקה ולהוראות החוק, לשונם של הפרקליטים אינה חופשית להשיב למבקריהם. לא פעם הם אינם יכולים לחשוף את העובדות המצויות ברשותם, בשל החשש מפגיעה בהליך משפטי או בחקירה משטרתית. ובכלל, כשמשודרת ידיעה עסיסית, את מי באמת מעניינות העובדות המדויקות?

אינני טוענת כי כל הפרסומים באשר הם לוקים בחוסר דיוק ובפוזיציה. במהלך שנות עבודתי בפרקליטות פגשתי גם לא מעט - וצריך לומר גם את זה - אנשי תקשורת מעמיקים, מהימנים והגונים, שמקפידים "להצליב" את המידע שבידיהם, לאמת אותו - ורק אז לפרסם את פרשנותם או את הידיעה שברשותם.

אינני מתכוונת גם להטיף לקוראים כיצד לצרוך תקשורת בעידן המסחרר הזה. לכל קורא, צופה ומאזין שמורה הזכות להתייחס כהבנתו אל אוקיינוס החדשות שמציף אותנו.

אבל לכשעצמי, אני יודעת שאמשיך כמיטב יכולתי הדלה להשתמש בחבר־גוגל, לנבור באינטרנט, לעיין בפסקי דין ובתמלילים שמתפרסמים בתקשורת ולהאזין להתבטאויות המקוריות (כלומר - לא לציטוטים ולא לתקצירים) של עושי החדשות, כדי לגבש דעה מבוססת על מה שקורה מסביבי.

הכותבת היא המשנה לפרקליט המדינה (תפקידים מיוחדים) לשעבר