המדינה שכחה את חובתה כלפי נפגעי עבירות

לאחרונה פנה אלי להתייעצות בחור צעיר. הוא סיפר שגבר מבוגר פגע בו כשהיה נער. לפני שנתיים אזר אומץ והתלונן במשטרה. הפוגע אפילו הודה במעשיו, בעימות שנערך בין השניים. אבל הנפגע קיבל הודעה על סגירת התיק בלא הגשת כתב אישום. לא צריך להתאמץ כדי להרגיש את תחושותיו של הנפגע: סטירת לחי מצלצלת, והפעם מידי המדינה, אליה פנה לעזרה. עילת הסגירה: נסיבות העניין בכללותן אינן מתאימות להעמדה לדין. האם לא די בהרס חייו של אדם צעיר, כדי שהפוגע בו יעמוד לדין? או שהפרקליטות אינה מפנימה עדיין את חובתה לנפגעים? דוח הפרקליטות לשנת 2020, שרק התפרסם, מעלה שאלות קשות.

כאשר המדינה היא שאחראית על ניהול ההליכים הפליליים, משלב החקירה ועד לביצוע גזר הדין, מקומם וזכויותיהם של נפגעי העבירה במערכת נגזרים מחובת המדינה כלפיהם. אם רשויות המדינה - כל שוטר, תובעת, שופטת וסוהר- לא מבינים את חובת המדינה כלפי הנפגעים, סביר לצפות שההתנהלות תהיה כאילו כל מחווה כלפי הנפגעת היא 'טובה' שעושים לה, ולא זכות המגיעה לה, שתיקים יסגרו גם כאשר הסגירה אינה מוצדקת ושמרבית העררים שיגישו נפגעים על סגירת התיק ייסגרו גם הם. הנתון מדהים: 91% מהעררים נדחו. האם זה אומר שעבודת הפרקליטות מושלמת ולא ניתן למצוא בה פגם, או שלא לוקחים ברצינות את העררים על סגירת התיקים?

אז למה המדינה חייבת בכלל משהו לנפגעי העבירות?

התשובה לשאלה פשוטה מאוד, למי שמכיר קצת את ההיסטוריה של המשפט ולמי שמבין בנפש האדם. ההליך הפלילי כולו התחיל כהליך בין אדם לחברו. על פגיעה צריך לשלם. רק בשלב מאוד מאוחר לקחה המדינה על עצמה את תפקיד ניהול ההליכים. תאוריות של אמנה חברתית מסבירות שאנחנו, האזרחים, בחרנו להקנות למדינה את הכוח לפעול בשמנו, מתוך הבנה שדרך זו יעילה יותר. אבל -וזה אבל גדול מאד - הפגיעה תמיד נשארת אישית. קשה לחשוב על דבר אישי יותר מאשר להיות נפגעת עבירת מין. וכך, הנפגעים והנפגעות, שראו את המדינה מנכסת את הכאב והפגיעה שלהם לעצמה, את המערכת פועלת בשם 'אינטרס ציבורי' כלשהו, הרגישו ממודרים, מורחקים מתהליך עשיית הצדק שלהם עצמם.

המדינה חייבת לנפגעים כיוון שהפגיעה היא שלהם. לא של אף אחד אחר. את כוחה שואבת המדינה מהאזרחים, ולא להיפך. מדינה שמאבדת את אמון האזרחים במערכת המשפט היא מדינה שאין לה זכות קיום. מערכת משפט ששכחה שהיא אמורה לשרת את האזרחים היא מערכת שצריכה לעבור תיקון מהותי. השוטר שמתייחס בגסות לנפגעת שמגיעה להתלונן, השופט שדוחה את הדיונים שוב ושוב, לחודשים ארוכים, המערכת שלא מעדכנת את הנפגעת שהפוגע בה שוחרר ממעצר, או שהגיש ערעור, או שהגיש בקשה לשחרור מוקדם מהכלא, כל אלה מועלים בחובתם כלפי הנפגעים.

לפי נתוני דוח הפרקליטות לשנת 2020, עילת הסגירה של כ-16% מהתיקים שנסגרו (למעלה מ-9,000 תיקים) היא 'נסיבות העניין בכללותן אינן מתאימות להעמדה לדין'. מדובר בכ-1,500 נפגעים שקיבלו הודעת סגירה לקונית. בדוח הפרקליטות מדובר על 'עבירות מינוריות'. מינוריות למי? האם הפרקליטה שהחליטה על הסגירה באמת ראתה לנגד עיניה את נפגע העבירה ואת ההשלכה על חייו? או שרק מיהרה להיפטר מעוד תיק?

דוח הפרקליטות מציין בגאווה שהוגשו 30% יותר כתבי אישום בעבירות מין בשנת 2020. צריך להמשיך ולקרוא את הדוח כדי להבין שעדיין, 70% מהתיקים נסגרו ללא הגשת כתב אישום. הנתון הזה משקף כמעט 2,000 נפגעים שיפגעו שוב, בידי המדינה.

כמה עיניים בחנו את התיק לפני שנסגר? אוכל לספר שבמקרה אחד לפחות, בו נתקלתי, פרקליטה החליטה לסגור תיק בלא ששמעה הקלטות של ילדה שהיו בו, והסתפקה בקריאת תמלול ההקלטות. וזה כאשר מדובר בחיי ילדה בת 5.

מחיר אי מילוי חובת המדינה הוא מחיר גבוה עבור כולנו. לא רק כלפי הנפגעת שאיבדה אמון במערכת. הירידה במספר העררים שמוגשים על סגירת תיק אולי משמחת את הפרקליטות, אבל היא מצביעה על אובדן אמון של נפגעים במערכת שממילא אינה מתקנת את דרכיה. כי אם הערר ממילא ידחה, אז למה לטרוח? חוסר הרצון של נפגעות להתלונן מאפשר לפוגעים להמשיך ולפגוע, בהן ובאחרות. ההליכים הממושכים, ההסדרים התכופים, כל אלה גורמים לחוסר אמון, אך גם לתחושת פחד ולחיפוש פתרונות חליפיים למערכת הפלילית, לא כולם טובים. דינם של נאשמים גם בתיקים החמורים ביותר מומתק עקב השיהוי ו'עינוי הדין' ממנו הם סובלים (ומי חושב על עינוי הדין שעובר הקורבן?). כך, בתרחיש בלהות את המחיר נשלם, בסופו של דבר, כולנו. מי יודע כמה עבירות ממשיכים לעבור לפחות חלק מהמשוחררים למעצרי בית שסיום משפטם לא נראה באופק?

הפתרונות המשפטיים פשוטים מאוד, אבל, מעבר לכל, נדרש פתרון מערכתי, בהבנה אמיתית של המשטרה, הפרקליטות, בתי המשפט ושאר רשויות אכיפת החוק, הבנה שהם 'משרתי ציבור' ובעיקר 'משרתי נפגעים' ולא שהציבור הוא משרתם.

הכותבת היא מומחית למשפט פלילי ולייצוג נפגעי עבירה, ראש התוכנית לתואר שני במשפטים הקריה האקדמית אונו, חברת ועדת ההיגוי בלובי למלחמה באלימות מינית