הגיע הזמן לשנות קונספציה: תתחילו להסתכל עלינו, הערבים, בגובה העיניים

אי אפשר להתעלם מהדרך שעשתה החברה הערבית בישראל אל לב השיח הציבורי והתקשורתי בשבוע האחרון בפרט ובשנה האחרונה בכלל. מקרי הרצח, האלימות והפשיעה חצו את גדרות הכפר ובין רגע שינו את התמונה. התופעה האכזרית הזו הפכה לבעיה שמתחילה להטריד גם את מי שאינו בן החברה הערבית, אלא שכל עוד ימשיך להסתכל עלינו מבחוץ, יום אחד הוא ימצא את עצמו בפנים.

התקשורת מסקרת חדשות לבקרים את "האלימות והפשיעה בחברה הערבית" ולא את "האלימות והפשיעה בחברה הישראלית". אני, המשפחה שלי, החברים והחברות שלי ורוב בני החברה הערבית - שאין להם שום קשר לאגרסיביות, לתוקפנות ולכוחנות של הפושעים האלו - ממשיכים לשלם את מחיר הדמים.

למרות כל הניסיונות של מי שאינם בני החברה הערבית להסביר ולנמק את הפשיעה הזו כסכסוך בין חמולות או חיסולי חשבונות בין עבריינים, לא תצליחו לשכנע אותי ושכמותי שזה חלק מהתרבות שלנו, או קורה רק אצלנו. כל ההבדל בין "אצלנו" ל"אצלכם" טמון באכיפה וברשויות החוק. באין אכיפה - אז גם אין חוק, והכפרים שלנו הופכים למערב פרוע.

בואו לא ניתמם, גם אני הזדעזעתי כשבתי החולים הפכו לזירת קרב, בוודאי ובוודאי שנחרדתי שמסע הלוויה אחד הסתיים במותו של תושב ג'לג'וליה - מחמוד עודה, אב לחמישה ילדים, שניים מהם עם צרכים מיוחדים, ללא כל עבר פלילי. האדמה בג'לג'וליה ובכל החברה הערבית רעדה - המדינה לא!

מעגל הפשיעה והאלימות הזה הוא מעגל סגור. השחקנים המרכזיים בו קבועים, מיעוט שבמיעוט, עבריינים, פושעים, רוצחים, לפעמים הם אלו שמשלמים את מחיר ההפקרה המתמשך של מגזר שלם, אבל בלא מעט מקרים - אנחנו - הרוב הופכים להיות הקורבן האמיתי.

מי שמכיר באמת את החברה שלי יודע שמצד אחד על פי רוב לא יימצא אדם משכיל שיש לו חלק פעיל בעולם הפשע, ומאידך רוב מי שכן פעילים בפשיעה הם צעירים שנשרו ממסגרות חינוכיות וכלל לא הגיעו לאקדמיה. השכלה היא אחד המפתחות להבטיח את העתיד שלנו. אנחנו בארגון "יראע", ארגון המעודד צעירים וצעירות בני החברה הערבית לרכישת השכלה גבוהה, למען מימוש הפוטנציאל הקיים, ביטחון תעסוקתי וביטחון כלכלי, מבינים שככל שיהיו יותר נערים ונערות בבתי ספר ובמסגרות חינוך בלתי פורמליות, ככל שנקנה להם את הכלים וננגיש להם אפשרויות לימודים שונות - אז יהיו פחות אנשים חסרי מעש שתוהים מה לעשות עם עצמם ברחובות ופחות אנשים שייכנסו מלכתחילה למעגל הזה.

הפשיעה לא רק פוגעות באנשים אלא גם מפרקת את הקהילה מבפנים, הורסת את האמון של התושבים אחד כלפי השני, וכלפי הרשויות המתנהגות כחסרות אונים. היא מחסלת את הקהילה והאמון, כל אחד מסתגר בבית שלו, או יוצא כמה שפחות, מתוך תחושה אמיתית שהחיים שלו נמצאים בסכנה. אנחנו הצעירים מנסים בתוך המגבלות להחזיר את האמון והאופטימיות לעתיד טוב יותר, וגם את תחושת הבטחון במרחב הציבורי.

אבל עם כמה שאנחנו נמשיך לפעול בכפרים, כל עוד לא ייכנסו לרחובות גורמי השלטון והאכיפה, ומשטרת ישראל לא תעשה את עבודתה, את מה שהיא עושה בתל-אביב, חדרה או עפולה, גם ברחובות בג'לג'וליה, נצרת ורהט - אז כל מה שאנחנו עומלים בשבילו יהיה לשווא.

אין פתרונות קסם, הפתרון היחיד הוא החוק ורשויות החוק. המשטרה יכולה להתאדר בכך שתפסה 70 כלי נשק ב"פשיטת ענק", אבל האמת היא שעוד מאות כלי נשק היא לא תפסה, האמת היא שאני לא מצליחה להיזכר מתי שמעתי על הרשעת פושע והכנסתו מאחורי הסורגים לתקופה ארוכה, ההפך - כל המהומות בבית החולים סורוקה למשל הסתיימו בלא כלום, והעצורים שוחררו. גם המדינה יכולה להמשיך ולהתאדר בתקציבים שמופנים למיגור האלימות והפשיעה בחברה הערבית - אבל המדינה כשלה כישלון חרוץ! כל עוד בשטח, ובמה עינינו לא נבחין בהבדל, העבריינים ימשיכו להיווכח שלא משנה כמה רבת עוצמה הפגיעה שלהם, ככה חלשה תגובת הנגד ומתגלה חוסר האכיפה ואזלת ידה של המדינה.

נראה שרק יהיה פה גרוע יותר, אם לא תתחילו להסתכל עלינו בגובה העיניים - תתחילו להבין שקהילות שלמות מופקרות, כפרים שלמים מוגדרים כחצר האחורית של ישראל, ילדים וילדות ימשיכו לגדול פה יתומים מאב, אם או שניהם, פעוטות וילדים לא יזכו לחיים בוגרים אם לא תשתנה הקונספציה הזו של "עוד רצח בחברה הערבית בישראל" או תמשיכו לחשוב ואפילו לומר בקול ללא בושה "זה אצלם". זה מתחיל באזרח הקטן אבל זה ממשיך ומסתיים ללא לאות בחלונות הגבוהים- בשלטון, במדינת ישראל.

הכותבת היא מנכ"לית ארגון "יראע" - רשת קהילות צעירים וצעירות הפועלת להנגשת השכלה אקדמאית בחברה הערבית, בתמיכה וליווי של קרן שח"ף