דמיינו שאין לכם דמיון, איך זה היה משפיע על החיים שלכם?

מקובל לומר שלבני אדם יש חמישה חושים: ראייה, שמיעה, טעם, ריח וחוש המישוש. לכל אחד מהחושים האלה יש גם חבר דמיוני, כלומר, מי ששומע קול יכול כנראה לדמיין קול שהוא שומע. מי שיכול לראות, כנראה יכול לדמיין תמונה. ומי שיכול להריח ולטעום, יכול לזמן לעצמו טעם וריח מדומיינים. או שלא.

בשנים האחרונות מתברר שישנם הבדלים דרמטיים בין בני אדם ביכולת שלהם להפעיל את החושים המדומיינים הללו, והם נעים בין היפר פנטזיה, כלומר יכולת לדמיין עולם חזותי עשיר ומפורט, לבין אפנטזיה, קושי לדמיין תמונות. ההבדלים הם לא רק בפן החזותי, אלא גם ביכולת לשמוע "קול פנימי". בעוד שחלקנו מנהלים שיחות שלמות בראש, אחרים חושבים כמעט ללא מילים, באופן מופשט למדי. להבדלים הללו עשויים להיות השלכות לא רק על האופן שבו אנחנו חווים את העולם, אלא גם על האפקטיביות של טיפולים מסוימים.

החוויות שלנו בעולם הפנימי

החוויה הפנימית הטהורה (Pristine Inner Experience) היא אחד התחומים המורכבים למחקר בפסיכולוגיה ופילוסופיה, הרי איך אפשר לאפיין מה שאדם מדמיין או חושב לעצמו? אנשים לא רק מתקשים להסביר את המחשבות שלהם במילים, הם לא תמיד יודעים שאנשים אחרים חושבים באופן שונה מהם. אם נשאל, לדוגמה, שני אנשים אם הם יכולים לדמיין סצינות "באופן מפורט", הם עשויים להבין את השאלה אחרת.

פרופ' ראסל הולבורט, אחד החוקרים המוכרים בתחום, פיתח כבר בשנות ה-70 שיטה לחקר העולם הפנימי. היא אמנם עוררה ביקורת, אבל גם הניבה ממצאים מעניינים. בשיטת המחקר שלו, נבדקים מקבלים מעין ביפר שמצפצף מעת לעת, ובאותו רגע עליהם לומר מה הם חשבו במילי-שנייה לפני ששמעו את הצפצוף.

"כשאני עומד ומצחצח שיניים בשבע בבוקר, אולי אני חש את דקירת סיבי המברשת בחניכיים שלי. אולי אני חושב על פניו של חבר שלי ברגע שבו הפתענו אותו במסיבת יום ההולדת שלו בשבוע שעבר. אולי אני מתכנן את היום שלי, או מנסה להיזכר אילו מדינות השתתפו בוועידת פוסטדאם ב-1945. כך או כך, החוויה הזו לגמרי נגישה לי, האדם שחווה אותה. אני יודע בדיוק על מה אני חושב. אבל אין שום דרך לגלות זאת מבחוץ", הוא כתב במאמר שהסביר את שיטת המחקר שלו.

בגישה הזו, גילו הולבורט ושותפו למחקר כריסטופר היבי ב-2007, חמש חוויות פנימיות עיקריות: קול פנימי, תמונה פנימית, חשיבה אבסטרקטית, רגשות (שמתלווים או לא מתלווים לאחת התופעות האחרות) או מודעות למידע מהחושים. כשבחנו עשר חוויות אצל כל אחד מבין 30 הסטודנטים שהשתתפו במחקר, הם גילו שחמשת סוגי החוויות הללו הופיעו סך הכול בשכיחות די דומה, אבל אצל כל אחד מהנבדקים, חלק מהחוויות דומיננטיות יותר מאחרות. מאז פועלים הולבורט ושותפיו לאפיין את החוויות הפנימיות הללו באוכלוסיות שונות.

הפוסט שהוליד ניסוי

ב-2020 קרא הולבורט פוסט באינטרנט, שבו התוודה אדם בשם ריאן לנגדון כי "היום שלו נהרס" כשגילה שלא כולם שומעים קול פנימי. "כל חיי יכולתי לשמוע קול בראש שמדבר במשפטים מלאים כאילו זה אני שמדבר בקול רם", הוא כתב. הפוסט זכה ל-7.5 מיליון צפיות ו-2,500 תגובות, שבהן תיארו אחרים את החוויה שלהם. "אני מדמיינת מישהו אחר, אמיתי או מומצא, ומדברת איתו", כתבה אחת המגיבות. "לי אין קולות בראש", כתבה אחרת. "וגם לא תמונות. כששואלים אותי על מה אני חושבת ברגע מת, לעתים קרובות התשובה היא כלום".

"כאשר אנשים מתארים את החוויות הללו בכזה ביטחון, איך אפשר להתווכח איתם?", שואל הולבורט במאמר שכתב בעקבות הפוסט, ובכל זאת הוא בחר להתווכח, לפחות עם אחת המגיבות, סטודנטית בשם לנה שטענה כי היא משוחחת עם עצמה במילים ואינה טיפוס חזותי במיוחד.

הולבורט סבור שאנשים לא באמת יודעים איזה סוג של חשיבה פנימית מאפיין אותם. לכן הוא הציע ללנה הצעה: להשתתף ב"ריאליטי של החוויה הפנימית", כפי שהוא הגדיר זאת. לנה תמדוד את עצמה בשיטת הביפר, ולאחר מכן תתראיין אצל הולבורט על החוויה שלה, והראיון ישודר באתר מיוחד של הפרויקט וביוטיוב.

ביום הראשון לאותו ריאליטי, הביפר צפצף פעמיים ולנה טענה שבשני המקרים הוא עצר אותה בעודה משוחחת עם עצמה בקולה הפנימי. אבל בימים הבאים, היא זיהתה רק 20% חוויות של קול פנימי, וכולן בעת קריאה או כתיבה. לעומת זאת, היא זיהתה הרבה יותר דמיון חזותי פנימי, אף שקודם לכן חשבה שזה לא מאפיין אותה. פעם אחת קראה מאמר על הנטייה של מבוגרים להתעורר מוקדם בבוקר, ומצאה את עצמה מדמיינת איש מבוגר עובד בגינה. בפעם השנייה קראה על אוזן, ודמיינה איור של אוזן מחוברת הלימוד שלה, אך הודתה שלא באמת ראתה תמונה מפורטת, אלא כתמי צבע בלבד. במקרה אחר דמיינה את עצמה מנגנת בגיטרה, אבל גם ראתה את עצמה במקביל מבחוץ ומנקודת מבטה. זה קרה שוב, כאשר דמיינה אדם מנגן בחמת חלילים וראתה אותו בעיני רוחה במקביל מקדימה ומהצד.

באמצעות לנה, הולבורט הראה שני דברים: אנחנו עשויים לטעות לגבי טיב החוויה הפנימית העיקרית שלנו, והחוויה הפנימית אינה העתק אחד לאחד של החויה החיצונית. נראה שללנה היו בראש לא רק תמונות, אלא מעין גרסאות מופשטות של תמונות או חלקי תמונות, רעיונות של תמונות.

מי שולט בקול הפנימי

הפסיכולוג לב ויגוצקי, שפעל בתחילת המאה ה-20 ומחקריו מצוטטים עד היום, תיאר מאפיינים מיוחדים של השפה הפנימית. התיאוריה שלו הייתה שהקול הפנימי והתפתחות היכולת של ילדים לשלוט בהתנהגות שלהם הם בעצם שתי פנים של אותה תופעה.

ויגוצקי וממשיכיו טענו גם שבשפה הפנימית הכול הוא הקשר. אם, לדוגמה, אנחנו חושבים על "השיחה עם ברוך", או אם קופץ לנו לרגע לראש דימוי חזותי של השיחה, הרי שהייצוג הזה כבר כולל פרטים כמו מועד קיום השיחה, המשמעות שלה עבורנו והרגשות שהיא עשויה לעורר בנו. לכן הדיבור הפנימי הוא "מרוכז" וקשה להביע אותו החוצה, מילה במילה, או תמונה בתמונה, גם במקרים שבהם אנחנו בטוחים ששמענו מילים או ראינו תמונות.

ישנה השערה, המגובה במחקרי מוח, שקולות ששומעים אנשים בהתקף פסיכוטי (ולפעמים גם אנשים שחייהם רגילים לגמרי ושומעים קולות) הם קול פנימי שהתיוג שלו השתבש. משהו באזור של המוח שמאפשר לנו להבדיל בין קול פנימי לחיצוני נפגע כנראה במצב של התקף פסיכוטי, ולא כל כך פעיל אצל אנשים מסוימים מלכתחילה.

מרק סקוט, פרופ' לנוירו-בלשנות מאוניברסיטת קולומביה הבריטית בקנדה, מצא עדות לכך שהקול הפנימי נולד מאותה סיבה שבגללה אנחנו לא יכולים לדגדג את עצמנו. ישנו סיגנל במוח בשם Corollary discharge, שנועד לנבא את הפעולות של עצמנו ולהיערך בהתאם. כשאנחנו עומדים לדגדג את עצמנו, הוא מבין את זה ו"מוריד ווליום" של תחושה באזור המדוגדג. כאשר אנחנו עומדים לדבר, הוא מייצר מעין ניבוי של מה שאנחנו הולכים להגיד, מעין "העתק פנימי" של השיחה, ומשתמש בו כדי להפחית את הווליום של מה שאנחנו אומרים באוזניים של עצמנו, כדי שנוכל לשמוע תוך כדי כך גם קולות אחרים. אבל אם כבר יצרנו לעצמנו עותק של מה שאנחנו עומדים להגיד, הוא יכול להופיע גם אם בסופו של דבר אמרנו את זה וגם אם רק חזינו שאנחנו עשויים לומר זאת, ומכאן הדרך לקול הפנימי קצרה.

 יש אנשים שרואים מילים ולא תמונות / צילום: Shutterstock

פרופ' פטריסיה קילרו, המתמחה בלשון, ציינה במאמר מ-2013 שגם בחלומות יש לנו שיח פנימי. היא ניתחה תיאורים כתובים של חלומות וזיהתה דברים כמו "בחלום אמרתי לעצמי ש...". לולא הייתה שפה פנימית לחלומות, כנראה ששלמה יידוב לא היה שר על כך שהוא "חולם בספרדית". באופן מפתיע, יש גם אנשים חירשים מלידה ש"שומעים" קול פנימי. אבל לא כולם. אחרים מנהלים שיחות עם עצמם בתמונות של שפת סימנים או של קריאת שפתיים. אחרים אומרים שהם חושבים באמצעות מילים, אבל למילים הללו אין צליל. כאשר אנשים חירשים חושבים בשפת הסימנים וכאשר אנשים שומעים חושבים במילים, נדלקים אזורים דומים במוח, עדות לכך שיש אזור מסוים שאחראי על השיחה הפנימית, לא משנה אם היא מבוצעת במילים או בתמונות.

לוותר על הקול הפנימי כדי להחלים

האם תיתכן חשיבה ללא שפה פנימית וללא דימויים חזותיים או אחרים? אחרי שתישאל אלפי נבדקים, הולבורט משוכנע שכן. הוא טוען שקרה שעצר נבדקים באמצעות הביפר וקיבל חיוויים כמו, "הטלפון בדיוק צלצל ותהיתי מי זה". יש הבדל בין "חשבתי לעצמי בקולי הפנימי - מי זה יכול להיות?" או "דמיינתי כמה אפשרויות לגבי מי יכול להיות בצד השני" לבין "תהיתי מי זה". הולבורט מציין שהנבדקים שלו יודעים להבדיל בין תהייה כזאת שמגיעה עם מילים לבין חוויה של תהייה, קודמת למילים. לדבריו, אצל חלק מהנבדקים מעולם לא עלתה מחשבה נטולת ייצוג סמלי, בעוד אצל אחרים זה קרה כל הזמן.

אם כל אחד מאיתנו מעבד את העולם במוח באופן קצת שונה, איך זה משפיע על חיינו? מחקר שנערך על ידי חוקרים מאוניברסיטת סארלנד בגרמניה ופורסם בכתב העת Personality and Individual Difference מצא שאצל אנשים בודדים, הנטייה לשיחה פנימית היא גבוהה יותר. מעבר לכך, בין הבודדים, אנשים שנטו יותר לשיחה פנימית היו במצב רגשי בעייתי יותר. נראה שהקול הפנימי הוא דלק למחשבות שליליות על עצמנו ולחרדה.

לעומת זאת, מחקרים רבים בתחום הספורט חוקרים את הקשר בין תוכן השיחה הפנימית לבין הצלחה. 85% מהספורטאים מדווחים שהם מדברים לעצמם במהלך ספורט, ומאמינים שזה משפר את התוצאות שלהם.

קבוצה נוספת שהקול הפנימי משמעותי מאוד עבורה היא אנשים הסובלים מהפרעות אכילה. "יש לי קול שזוכר איך החיים היו לפני שההפרעה השתלטה עליהם, אבל יש לי קול שצורח עליי שקרים לגבי אוכל ולגבי הגוף שלי", תיארה זאת מטופלת אחת. המטופלים לעתים מנהלים שיחות ארוכות עם הקול ונמצאים במשא ומתן תמידי איתו. חלק משיטות הטיפול כרוכות במתן שם לקול כדי להרחיק אותו מהעצמי, בתקווה לקחת את דבריו בעירבון מוגבל. עם זאת, לפעמים המטופלים מפתחים מערכת יחסים עם הקול או רואים אותו כחלק בלתי נפרד ממי שהם, ולכן קשה להם להחלים. הולבורט זיהה שאצל חלק מהנשים שסבלו מבולימיה, ההקאה עוזרת לבטל בליל של קולות מורכבים ולעשות ביניהם אינטגרציה, אבל אין לו מושג מדוע.

מאייר צריך שיהיה לו דמיון חזותי?

האם הנטייה שלנו לצורת חשיבה מסוימת משפיעה על העתיד האישי והמקצועי שלנו? הגיוני לחשוב שכן, אבל מחקרים על אנשים עם א-פנטזיה או היפר-פנטזיה מגלים שלא בהכרח. לדוגמה, האנימטור גלן קין, שיצר עבור דיסני את אריאל, בת הים הקטנה, מעיד על עצמו שהוא לגמרי חסר דמיון חזותי. הדמויות שלו מתחילות כקשקוש על דף, שהוא משנה ומעדכן עד שהן נראות כפי שהוא רוצה. בסקר לא מדעי שערך נשיא פיקסר אד קטמול (שבעצמו סובל מא-פנטזיה) בקרב עובדיו, הוא מצא שהמאיירים מדווחים על דמיון חזותי בשיעורים רק מעט גבוהים יותר מאשר הצוות הטכני. הוא ציפה לראות פער גדול יותר. קטמול עצמו מספר שאינו יכול אפילו לדמיין צורת כדור. לעומת זאת, אחד המאיירים של "פרוזן" טוען שהוא זוכר כל סרט שראה במלואו ויכול להריץ אותו שוב בדמיונו מההתחלה.

 האנימטור גלן קין / צילום: Shutterstock

החוקר המוביל בתחום הא-פנטזיה היום הוא כנראה הנוירולוג אדם זימן מאוניברסיטת אקסטר, שפרסם תיאור מקרה על אדם שאיבד את יכולת הדמיון החזותי שלו בעקבות פציעה. זימן הוצף בפניות מאנשים שסיפרו שמעולם לא הייתה להם יכולת כזו, ובהם היו שהביעו תסכול רב מכך. מחקרי המשך שערך גילו שא-פנטזיה מופיעה אצל בערך 2% מהאוכלוסייה. אנשים כאלה לא יכולים לדמיין על פי פקודה, אבל הם לפעמים רואים תמונות בעיני רוחם באופן לא רצוני, או בחלומות. רוצים לברר אם אתם א-פנטזיים או אולי היפר-פנטזיים? חפשו ברשת את השאלון של זימן: VVIQ.

מחקר שנערך ב-2020 על ידי חוקרים מאוניברסיטת דרום ויילס החדשה באוסטרליה גילה מתאם בין א-פנטזיה, לבין יכולת מופחתת לדמיין טעם, ריח, מגע ומוזיקה. בעקבות זאת, היה להם יותר קשה לזכור פרטים מהזיכרונות האוטוביוגרפיים שלהם. כאשר הא-פנטזים קוראים ספרים, התגובות הרגשיות שלהם הן חלשות יותר, אך הם מגיבים באותה עוצמה של רגש כמו אחרים כשהם רואים סרט.

אבל כמו המאייר של בת הים הקטנה, כך גם א-פנטזים אחרים למדו ליצור וליהנות מאמנות חזותית. חלקם משלבים רכיבים מיצירות אחרות. אחרים מעתיקים את הטבע ואולי אחר כך משנים מעט את התמונה.

הא-פנטזים וחסרי הקול הפנימי מתוסכלים מכך שאנשים בעלי היכולות הללו מניחים שכולם כמוהם. כאשר מטפלים במקצועות הרגשיים, מורים או מאמנים מנחים אותם "לדמיין את המקום הבטוח", "לדמיין את עצמכם בעוד 50 שנה", או "להגיד לעצמכם מילים טובות", הם אינם יכולים לעשות זאת. ייתכן שמודעות רבה יותר להבדלים הבין-אישיים בדפוסי החשיבה תעזור לעולם לפתח גישה מגוונת גם בתחום הזה.