הייטק על חשבון תעשיות ביטחוניות: מי יפתח את כיפת ברזל הבאה?

התעשייה האווירית היא החברה הממשלתית הגדולה בישראל. היא מעסיקה כ-15 אלף עובדים, מוכרת בהיקפים של 4-5 מיליארד דולר בשנה. היא גם חברה ממשלתית הכפופה לשליטה של פוליטיקאים ופקידי ממשלה, כמו גם לכללי הממונה על השכר. זאת, על אף שהיא לא מספקת שירות לאזרחים, אלא חברה עסקית האמורה לפעול בשוק תחרותי.

האנומליה של חברה עסקית לחלוטין, הנמצאת תחת מטריה ממשלתית, פוגעת בעיקר בכושר התחרות שלה בשוק אל מול חברות פרטיות כמו אלביט, וגם בשוק העולמי מול חברות כמו בואינג. מצד אחד, החברות הביטחוניות הממשלתיות צריכה להביא את האנשים הכי איכותיים, יוצאי היחידות הרלוונטיות מצה"ל ומצטייני האוניברסיטאות. מצד שני, החברות יכולות לתת להם רק את השכר והתנאים שמאפשרים ההסכמים הקיבוציים.

ההשפעה הכפולה של הסכמי השכר

אמנם השכר הממוצע בחברות הביטחוניות הממשלתיות הוא גבוה, אך אינו מושפע מהיכולות של העובד.

אחת הדוגמאות הבולטות לכך בשנים האחרונות באה לידי ביטוי בחטיבת התעופה של התעשייה האווירית. החטיבה סובלת כבר שנים מהפסדים - ובפועל כמעט ואי אפשר לקיים צעדי ייעול משמעותיים. המצב הזה ניכר, בין השאר, ברווח הנקי של התעשייה האווירית, שנחשב לנמוך ביחס לשוק, גם למרות הצמיחה הגדולה במכירות בשנים האחרונות. במילים אחרות, הסכמי השכר האלו משפיעים באופן כפול: מצד אחד, אי אפשר להביא את "הכוכבים". מצד שני, אי אפשר לפטר את העובדים הפחות טובים.

השבוע דווח בגלובס על הנטישה הגדולה של מאות מהנדסים את החברות הביטחוניות לטובת חברות הייטק. הוכחה לטענה זו ניתן לראות ברשת לינקדאין, שבה נרשמה ירידה של 1%-6% במספר העובדים בחברות הביטחוניות הישראליות בשנה האחרונה - תופעה המסמנת מגמה מדאיגה של איבוד עובדים איכותיים וידע חשוב.

המצב עלול להחריף בעתיד

ההצלחות של השנים האחרונות ופריצות הדרך הטכנולוגיות, נעשו בזכות מהנדסים ותיקים שגויסו לפני 15 שנים. התחרותיות קשה על העובדים הצעירים, ומתקיימת מול חברות ההייטק והשכר והתנאים שהן מציעות. "אנחנו מצליחים לגייס רק את בוגרי המכללות במקום מצטייני האוניברסיטאות שנחטפים לחברות ההייטק היוניקורנים", סיפר בכיר בתעשייה האווירית. המשמעות: בעוד 5-15 שנים, התעשייה האווירית ורפאל לא יציעו את הפתרונות הטכנולוגיים המתקדמים, אלא חברות פרטיות.פיתוחי החץ, קלע דוד וכיפת ברזל המגנים בהצלחה רבה על אזרחי ישראל - בעיקר לנוכח האיום האירני המתגבר - נעשו בשיתופי פעולה בין התעשיות הביטחוניות, לרבות התעשייה האווירית. אבל מה יקרה כאשר יהיו טילים מתקדמים יותר בידי חיזבאללה, חמאס ואיראן? התשובה לכך היא פגיעה של ממש בביטחונה של המדינה, או לכל הפחות תלות גוברת בארצות הברית ובחברות פרטיות.

פוליטיקה צרה על חשבון החברות הביטחוניות

הנפקת החברה בבורסה, שעליה החליטה הממשלה לפני כשנה, הייתה אמורה להיות הפתרון לבעיית מצוקת כוח אדם. המהלך, כפי שדיווחנו בגלובס השבוע, עומד בסכנת ביטול. הסיבה: מאבקים פוליטיות הכרוכים בשליטת הממשלה בניהולה של החברה.

השר לשעבר עמיר פרץ, ויו"ר תעשייה אווירית כיום, הוא איש פיקח במיוחד. עם זאת, לפרץ אין זה ניסיון ניהולי ועסקי ברמה הגבוהה ביותר, או היכרות עמוקה וניסיון בכל הקשור לתעשיות ביטחוניות. אמנם הוא היה האחראי כשר ביטחון להחלטה לפתח את מערכת כיפת ברזל, אך ההיכרות שלו והזכות הזו לא מספיקים.

כזכור, פרץ מונה בהחלטה שנויה במחלוקת של שר הביטחון בני גנץ לתפקיד יו"ר התעשייה האווירית, בניגוד להמלצתה של הוועדה למינוי בכירים. המינוי עומד ותלוי בבג"ץ, אבל הביקורת עליו נותרה בעמודים בודדים בעיתונות הכלכלית.

בתגובתו השבוע לחשיפה בגלובס על הקפאת ההנפקה, פרץ טען כי יזם פגישה בין מטה החברה לבכירי משרד הביטחון במטרה לקדם את ההנפקה. ככל הידוע ההנפקה הייתה חלק שולי בפגישה.

בנוסף, גם שר הביטחון גנץ מעכב את אשורר בועז לוי למנכ"ל החברה. לוי, זוכה פרס ביטחון ישראל שצמח בחברה, מונה ועבר את כל האישורים, והוא כבר מכהן יותר משנה בפועל. ועדיין, גנץ לא חתם. בגלובס כתבנו כי מנכ"ל משרד הביטחון, אמיר אשל, ייעד את סגנו מחיל האוויר, האלוף במיל’ חגי טופולנסקי. אשל לא תמך במינוי של בועז לוי, והוא זה שעומד מאחורי עיכוב האישרור. ממשרד הביטחון מסרו לנו כי הנושא בטיפול.

למרות הכל, קצת ניחומים לסיום: אגף השכר באוצר מוכן ורוצה להגיע להסכם גמיש יותר עם עובדי התעשייה האווירית, שיאפשר להנהלה להציע שכר ותנאים אטרקטיביים יותר כדי למשוך טאלנטים. ועד העובדים, בראשותו של יאיר כץ, מוכן גם הוא להסכם גמיש, עם אופציות לעובדים, וגמישות למנהלים. כץ, בעצמו מהנדס בחברה, מבין את הצורך בתחרותיות לא פחות ואולי יותר מהיו"ר פרץ.