הכירו את המנתחת הצעירה שמובילה מהפכה בטיפול בסרטן השד

אישי: בת 41, נשואה לעלא ואם לשניים, מתגוררת בתל אביב
מקצועי: מנהלת מרכז השד בבית החולים איכילוב

"נולדתי בארצות הברית, אבא שלי נשלח לשם עם המשפחה להשתלמות מקצועית. כשהייתי בת כמה חודשים כבר חזרנו לארץ וגרנו בכפר מכר, ליד עכו. הייתי בת הזקונים במשפחה של ארבעה ילדים. אבי היה קרייריסט בתחום המשפט ואמי עקרת בית. הם השקיעו בי המון מגיל צעיר והתחילו ללמד אותי שפות כבר בגיל חמש. בגן טרום חובה עשו לי מבחן והקפיצו אותי לכיתה א'. בכיתה ג' הוריי החליטו להעביר אותי לבית ספר חצי פרטי בחיפה, ששייך לכנסייה הפרוטסטנטית והחינוך בו ברמה יותר גבוהה. התפללתי שם בכנסייה כל בוקר לפני תחילת הלימודים - ואנחנו בכלל מוסלמים במקור. למעשה אנחנו לא דתיים ופתוחים לכל הדתות, אז זו לא הייתה בעיה".

"נקלעתי למקצוע יותר משבחרתי בו. אני לא מהאנשים שחלמו ללמוד רפואה. אחרי שסיימתי בגרויות אבי, האשם חטיב, התמנה לשופט מחוזי. הוא היה מודל לחיקוי שלי ולכן חשבתי ללמוד משפטים, אבל הוא שכנע אותי ללמוד רפואה. התחלתי בבית הספר לרפואה בהדסה בירושלים, אבל לא הייתי בטוחה שאני רוצה להמשיך - עד שנחשפתי לכירורגיה כללית בשנה החמישית. רק אז אמרתי: 'זה מה שאני רוצה לעשות'. מצאתי בכירורגיה כל מה שחיפשתי: ריגוש מקצועי, אפקט מיידי של עזרה לחולים וצורך במיומנות טכנית, מעבר לידע התיאורטי. תמיד אמרו לי שיש לי ידיים של פסנתרנית, למעשה אלו ידיים של כירורגית".

"כרופאה כירורגית, גם לאחר שהתקדמתי למעמד של מנתחת בכירה, החולים תמיד פנו לגבר שבקבוצה. אליי התייחסו כאל סטודנטית או מישהי מצוות השירות. לא לקחתי את זה קשה, זה היה אפילו קצת מצחיק. כיום זה משתנה בהדרגה, אבל כירורגיה נחשבה עד לא מזמן למקצוע מאוד גברי".

"לפני שהתמקצעתי בכירורגיית שד עשיתי שנה סטאז' ברמב"ם, ומשם עברתי להתמחות של שבע שנים בכירורגיה כללית באיכילוב. לאחר מכן עבדתי שנתיים כמנתחת בכירה ועשיתי קצת מהכול: ניתוחי בטן, ניתוחי שד, כיס מרה, מעיים, לבלב, גידולים ועוד. עד שהחלטתי להתמקצע בכירורגיית שד ונסעתי לתת־התמחות באנגליה, באוניברסיטת אוקספורד.

"באוקספורד מצאתי אתגר שלא ידעתי על קיומו. בארץ כירורגים עושים בדרך כלל רק כריתות שד, חלקיות או מלאות - אבל באוקספורד עסקו גם בשחזור השד ועיצובו מחדש. פתאום מצאתי שוב את האתגר הטכני שאני כל כך אוהבת בכירורגיה. התחברתי גם לטיפול בנשים. מול הצלקות שנשארו בי מהדומיננטיות הגברית בכירורגיה הכללית, פתאום מצאתי מסלול שבו היה לי יתרון. יכולתי להבין את הנשים מולי בתוך מערכת גברית לא אמפתית, הרגשתי שמצאתי את ייעודי".

"את מרכז השד באיכילוב אני מנהלת מאז אוקטובר האחרון. אני המנהלת הצעירה ביותר שמונתה לתפקיד, וזה מטיל עלי אחריות כבדה ואתגר, כי כל מי שאני מנהלת מבוגר ממני בגיל. מצד שני, הגיל הוא יתרון, כי אני מלאה באנרגיה לשנות ולייעל את המערכת. אני רוצה שהמרכז הזה יהפוך להיות הבית החם של נשים המאובחנות עם סרטן השד. בין אם המסע מתחיל בניתוח או בכימותרפיה - המרכז הוא נקודת ההתחלה של מסע ההחלמה שלהן".

"במסע ההחלמה, לפני הכול, נשים צריכות לדעת שזו כבר לא המחלה המפחידה שהייתה פעם. כיום שיעורי הריפוי הם יותר מ־90%, ובחלק גדול מהמקרים המחלה לא חוזרת. גם הניתוחים הרבה יותר אסתטיים. פעם היה כמעט תמיד כריתה או עיוות של השד. כיום יש לא מעט נשים שעברו ניתוח אונקופלסטי - שזה עיצוב שד לאחר כריתת הגידול - שיוצאות מרוצות מהתוצאה, אפילו יותר ממה שהיה להן קודם".

"אני עובדת המון, שבעה ימים בשבוע. בסופי שבוע בשנה האחרונה אני מנתחת בבית החולים 'המשפחה הקדושה' בנצרת. אני מרגישה מחויבות לחברה הערבית ולנשים באזור הזה, שלא זוכות לאותה רמת רפואה כמו בתל אביב. רוב הנשים שם מגיעות לטיפול בשלב מתקדם של המחלה. לפני שהגעתי רובן עברו מיד כריתה מלאה, בלי שום שחזור. אני מרגישה שאם אפסיק לעבוד שם, הנשים האלו יחזרו אחורה".

"כשאני חוזרת הביתה, אני ממש מרגישה את העייפות ואת הצורך במנוחה פיזית. זה מזל גדול שעלא, בעלי, הוא עו"ד ולא רופא, כי אחרת לא היה מי שיהיה עם הילדים. זה קשה, גם נפשית. יש לי ייסורי מצפון שאני לא מבלה מספיק זמן עם הילדים, בקושי רואה אותם ולא משקיעה בהם כמו שהייתי רוצה".

"אני רוצה להמשיך לנתח, כי אני אוהבת את זה, אבל יש לי גם שאיפות להקים מערכת שלמה שתוריד את העול הבירוקרטי שנופל על נשים עם סרטן השד. יש להן מספיק עם מה להתמודד. הייתי רוצה שהמערכת הציבורית תעמוד הרבה יותר לצד המטופלת, ותצליח להיות הרבה יותר עוטפת. הפן הנפשי הוא כיום חלק מאוד חשוב בהחלמה".