הליך בחירות השופטים בישראל מטיל צל כבד על מערכת המשפט

פרשת "מין תמורת מינוי" זכתה להתעניינות מחודשת עקב ראיונות בתקשורת של השופטת לשעבר אתי כרייף. קדמה לכך החלטת הפרקליטות לסגור את תיק השוחד המיני נגד אפי נוה (יו"ר לשכת עורכי הדין לשעבר) וכרייף, למרות שמהחקירה עלו "ממצאים עובדתיים קשים... העולים לכאורה כדי מעשים פליליים".

קל לפטור את הפרשה כקוריוז, אולם היא מעלה שאלות נוקבות לגבי הליך מינוי השופטים בישראל. ההליך מתנהל ברובו בחדרי-חדרים, וחלק מהפרקטיקות שלו אינן עולות בקנה אחד עם המצופה מהליך מינויים מודרני ועם ערכים של שקיפות, אחריותיות ושוויון. הפגמים הללו מטילים דופי בעבודת הוועדה למינוי שופטים וביכולתה למלא את תפקידה, ואף פוגעים באמון הציבור במערכת המשפט.

אולי יותר מכל מינוי ציבורי אחר, הליך מינוי שופטים אמור לשמש דוגמה להתנהלות נקייה משיקולים זרים, ולהוביל לבחירת המועמדים הראויים ביותר, בעלי ידע משפטי מוכח ומזג שיפוטי מתאים, לרבות קבלת החלטות ללא משוא-פנים. ההליך צריך להיות מושתת על ערכים דמוקרטיים ולתרום ללגיטימיות של מערכת המשפט.

חרף זאת, בקרב חלקים מהציבור בישראל רווחת התפיסה כי מינוי שופטים מתנהל כ"מועדון חברים סגור". תפיסה זו מושפעת ממספר גורמים, לרבות ניכור שחש חלק מהציבור, במיוחד קבוצות שאינן מיוצגות בקרב השופטים, כלפי בית המשפט, וכן הדינמיקה בוועדה שעשויה לעורר חשש באשר לכשירותם ועצמאותם של שופטים שמונו כתוצאה מ"דילים".

הוועדה פועלת, גם כיום, תחת מעטה סודיות. דיוני הוועדה (וועדת המשנה) חסויים, ועד לפני כעשור רשימות המועמדים היו חסויות. סיכומי פגישות הוועדה לא מספקים מידע אודות השיקולים שנלקחו בחשבון. כפי שנחשף בתקשורת, בהליך א-פורמלי נפרד מדיוני הוועדה שופטים/שופטות לשעבר בוחנים את רשימות המועמדים ומבצעים סינון ראשוני, על סמך קריטריונים עלומים. בנוסף, נשיאת בית המשפט העליון בדימוס, השופטת מרים נאור ז"ל, העידה כי נפגשה עם חלק מחברי הוועדה לסכם על תמיכה במועמדים, וזאת לאחר שגילתה כי שחברי הוועדה קיימו ישיבות לא פורמליות למטרות דומות.

כזכור, פורסם כי השופטת לשעבר כרייף נכשלה במבחני מרכז ההערכה - אותו כלי אבחוני למיון לשופטים שהוא שלב הכרחי בהליך הגשת הבקשה למועמדות לשיפוט. המרכז אורך מספר ימים בתנאי "פנימייה", והמועמדים נדרשים למילוי משימות ונבחנים על-ידי פאנל שמורכב משופטים ופסיכולוגים. צוות הבוחנים מגבש דעה לגבי כל משתתף ומעביר המלצה בהתאם לוועדת המשנה למינוי שופטים.

כבר נשמעו טענות אודות תהליך קבלת ההחלטות של הפאנל ועל אפלייתם של מועמדים מרקע מסוים (למשל, העדפת מועמדים מהשירות הציבורי). אומנם ייתכן תרחיש שבו מועמדים שכשלו בקורס יתגלו כשופטים מוכשרים בדיעבד. יחד עם זאת, בהנחה שמדובר בכלי מיון ראוי, צריכות להתקיים נסיבות חריגות לתעדף מועמד שנמצא לא מתאים לשפיטה על-ידי מרכז ההערכה.

על מינויה של כרייף הוחלט בוועדה כמעט פה-אחד, כנגד דעתו של השופט בדימוס אליקים רובינשטיין. לא נותר אלא לתהות: על סמך אילו שיקולים החליטה הוועדה לאשר את מינויה של כרייף? בכמה מקרים בעבר סטתה הוועדה מהמלצות מרכז ההערכה, והאם הדבר נעשה על סמך הנחיות ברורות? ואם הקורס הוא פרמטר שממנו הוועדה נוטה להתעלם - מדוע לא יישקל מעבר לכלי מיון אחר?

להיעדר מידע אודות עבודת הוועדה לבחירת שופטים, מצטרפת העובדה שבמשך שנים לא סופקו נתונים מסודרים אודות מינוי השופטים: כמה הגישו מועמדות, כמה התקבלו, מהם מאפייני הרקע של שופטינו ומהם קשרי המשפחה והעבודה ביניהם לבין שופטים אחרים (לרבות אלה הממליצים על מועמדים לשפיטה).

מדיניות החיסיון מייצגת גישה אנכרוניסטית שפוגעת בלגיטימציה של הליך המינוי. במדינות אחרות מפורסמים דוחות נגישים אודות הליך מינוי השופטים, מאפייניהם ושיעורי ההצלחה בהליך המיון. התפתחות חיובית הייתה בהחלטת הרשות השופטת לפרסם דוח שנתי אודות תהליכי מיון ובחירת שופטים ורשמים בשנים האחרונות - אולם הדוחות אינם מלמדים על הדינמיקה בין חברי הוועדה ועל המשקל שניתן למרכז ההערכה, לוועדת המשנה המראיינת את המועמדים, וכיו"ב.

פרשת כרייף צריכה לתמרץ את בכירי מערכת המשפט לבחון מחדש את הליך מינוי השופטים. יש לשנות מהיסוד את פרקטיקות החיסיון סביב עבודת הוועדה, לבחון את המשקל הניתן למרכז ההערכה ולאסור על מיון לא פורמלי של מועמדים ללא פיקוח מוסדר ופומבי ככל האפשר.

כמו כן, ראוי לבדוק פרקטיקות שנוהגות בשיטות משפט אחרות שנועדו להילחם בקידום מקורבים ובהטיות הקוגניטיביות של חברי הוועדה - למשל באמצעות שיטת "גיוס עיוור" ללא ציון שמות המועמדים בשלבי המיון הראשוניים. מטרת-העל צריכה להיות מינוי על-פי כישורים, ולא על-פי קשרים.

ההליך הנוכחי מטיל צל על מערכת המשפט, שמורכבת רובה ככולה מגברים ונשים הוגנים, מנוסים וראויים. מוטב אם ייערכו שיפורים בשיטת מינוי השופטים, לטובת אמון הציבור במערכת והבטחת איכותם ועצמאותם של שופטי ישראל.

הכותבת היא עורכת דין, דוקטור למשפטים בתחום המגוון במערכת המשפט ועוסקת במדיניות מינוי שופטים באנגליה