המערב חוגג את המדינות שמצטרפות לסנקציות, ושוכח את גלי ההדף של קריסת מעצמות

קל להבין למה הסנקציות הכלכליות נראות לרבים כמו פתרון אופטימלי למציאות כל כך עגומה. מוטב לפגוע בארנק, מלפגוע בחיי אדם. במקום להפציץ את הקרמלין, ניקח מהרוסים את מקדונלד ואת סטארבקס ונפסיק לקנות מהם נפט וחיטה. בכל יום חוגג העולם הנאור עוד חברה ועוד מדינה שהחליטו להחרים ולבודד את רוסיה, עד שזו תלמד לקח ותרים דגל לבן.

הבעיה היא שמדובר לא פעם באשליה נאיבית ומסוכנת. ראשית, כי ברור לגמרי שכלכלה קורסת מובילה מאוד מהר לאובדן חיי אדם של אלה שלא יוכלו, למשל, לממן לעצמם אוכל ותרופות (ותהיו בטוחים שנתחיל לקבל תמונות קשות כאלה מרוסיה, שגם אזרחיה הם במידה רבה קורבנות של פוטין). מעבר לכך, למרות הרצון הטבעי לנקום ולהעניש את מי שפתחה במלחמה, הכלכלה במאה ה-21 יותר מדי גלובלית בשביל שנשלה את עצמנו שיש לה יכולת להיפגע בתוך גבולות ברורים שצוירו על מפה מבלי שיהיו גלי הדף אדירים מסביב.

מישהו באמת חושב שניתן למחוק, להתעלם ולהתנתק מרוסיה? ונניח שאירופה תצליח להשתחרר מתלותה ברוסיה הגדולה, האחראית ל-40% מהגז ול-25% מהנפט שמגיעים כיום לאירופה, מה בדיוק אנחנו חושבים שיקרה מעתה והלאה לדב הרוסי הגוסס, שהכניס עד כה כ-250 מיליארד דולר בשנה רק מייצוא האנרגיה? ולא שיש בהכרח ברירה טובה יותר בעת הנוכחית, אבל כדאי כבר להפנים את גודל ההימור ואת עוצמת הסכנה שטמונה בסנקציות הכלכליות ובמה שנראה פה ושם בעיקר כמו חגיגה גדולה של נקמה.

השגשוג שייך לגלובליזציה, והיא בסכנה

ג'ון מיינרד קיינס, מי שנחשב עד היום לכלכלן המפורסם ואולי גם המשפיע בעולם (76 שנה לאחר מותו), התפטר בזמנו מהצוות הכלכלי שגיבש את "חוזה ורסאי" בתום מלחמת העולם הראשונה. קיינס היה מתוסכל ומבוהל מהסנקציות החריפות שהחליטו המנצחות להטיל על המפסידות גרמניה ואוסטריה. כשבעולם חגגו שלום, כתב קיינס את רב המכר המדכא "התוצאות הכלכליות של השלום", שבישר את בואה של המלחמה הבאה. כשכולם דיברו על סיום הקטל בשדה הקרב, קיינס הזהיר כי חובות העתק שהועמסו על המדינות המפסידות "אינם בעיה של ראוותנות או של אבטלה, אלא של חיים ומוות, רעב וקיום, פרפורים מבעיתים של ציוויליזציה גוועת".

 ג'ון מיינרד קיינס. התפטר מהצוות הכלכלי שגיבש את הסכם ורסאי / צילום: Associated Press

הכלכלן המפורסם בעיקר התאכזב והתפלא על הטבע האנושי שמיהר להתייחס לתמורות הכלכליות ולקפיצה האדירה שחלה באיכות החיים בעשרות השנים שקדמו למלחמה כאילו הן דבר מובן מאליו. הוא הזכיר למיליוני התושבים ביבשת אירופה שהם עשירים יותר ממרבית המלכים שמשלו בה בעבר הלא רחוק והדגיש כי זו טעות להניח שמדובר במציאות מובטחת, שאינה תלויה במארג המדינות הסוחרות ותלויות זו בזו. מדינות שעברו לכלכלת התמחות של כל מדינה, מה שהיה הפקטור הכי משמעותי לשגשוג היבשת כולה.

העיצומים שהולידו יותר נזק מתועלת

ומה קורה כשהמארג נפרם? שווה להכיר את ההיסטוריה העגומה של העיר וינה לפני בדיוק מאה שנה. בחורף 1922 דיווחה אוסטריה על אינפלציה שנתית בלתי נתפסת של 20,000 אחוזים. זיגמונד פרויד כתב באותם ימים לחבריו כי איבד את כל המזומנים שברשותו ודיווח כי נאלץ לפרסם מאמרים תמורת שק תפוחי אדמה. תושב העיר פרנץ קפקא, אז עדיין פקיד במשרד ביטוח, כתב סיפור קצר על אמנות הגוויעה ברעב ("אמן צום"). אבל קיינס לא הזהיר מהרעב הנורא באוסטריה ובגרמניה פושטות הרגל, אלא מהשלכותיו על העולם. לא קשה להבין שהמשטרים הפשיסטים שיקומו בשנים הבאות, בראשם כמובן גרמניה הנאצית, יחוו את עוצמת הסנקציות המשתקת ויחתרו לבסס עצמאות ללא תלות באנגליה או בארה"ב, בין השאר באמצעות כיבושי שטח ושאיפות אימפריאליסטיות שיקנו להן מחצבים כמו נפט, חיטה ופלדה.

ואגב, כדאי לדעת שגם המסורת היהודית ראתה בסנקציות כלכליות הננקטות כחלופה למלחמה עקובה מדם - טקטיקה שרווחה בעולם העתיק בעיקר באמצעות הטלת מצור לפני הפריצה בכוח - חרב פיפיות, שמוכרחים להשתמש בה בזהירות רבה. לפי המסורת, כשעם ישראל הטיל מצור על מדין ערב כניסתו לארץ, משה הותיר להם פאה אחת פתוחה למנוסה. בין אם זה בגלל שהוא ריחם על האומללים שנמצאים שם, ובין אם זה בגלל שהוא ריחם על העם שמאחוריו. משה הבין שעדיף שלא לפגוש פנים אל פנים אנשים מובסים, שהגיעו לייאוש ולחרפת רעב. שיהיה לנו בהצלחה.