המשבר הפוליטי: החברה הישראלית שבויה בידי פירומנים

הכותב הוא ראש מרכז מנומדין משפט יהודי ודמוקרטי באוניברסיטת בר-אילן וממייסדי הקונגרס הישראלי

סיפור החמץ בבתי החולים הוא טרגדיה שמדגימה את העיוות בשיח הציבורי, ועד כמה אנחנו נותנים לקיצונים משני הצדדים לנהל את החיים הציבוריים בישראל, עד כדי הפלת הממשלה.

את אות הפתיחה לסחרור הזה נתנה הפרקטיקה נטולת היגיון במסגרתה גויסו מאבטחים לחיטוט בתיקי מבקרים בבתי חולים, על מנת לאתר חמץ. אבל, במקום להיאבק בעיוות הנקודתי, גופים קיצוניים עטו על הנושא כמוצאי שלל רב. הנה נושא אותו אפשר לקחת לבג"ץ ולהציג עמדה קיצונית הפוכה לפיה אין לאפשר לשום בית חולים ממשלתי לאסור ואפילו ללא אכיפה אגרסיבית הכנסת חמץ.

חשוב להבין: מבחינת אותם גופים זו העסקה המושלמת. הרי יש תבערה ציבורית, סיקור תקשורתי, ומאבק. הנושא אותו הם באים לקדם עולה על סדר היום, והתורמים מאושרים. אגב, גם המוטיבציה של אותם גופים להתפשר לא קיימת - הרי אם הם יתפשרו, נגמר המאבק. אם המאבק יסתיים, מה הצורך בהם? מה הם יציגו בישיבת הבורד? כיצד ירימו קמפייני מימון המונים עם כותרות זועקות לשמיים?

בינתיים הכדור מתגלגל לבג"ץ שמוציא בדעת רוב פסיקה שגם היא לא מאוזנת ולמעשה מקבלת את עמדת הארגונים הקיצוניים. מי שמעיין בפסיקה הזו מבין ממנה ששום מנהל בית חולים אינו יכול לאסור הכנסת חמץ לתחום המוסד הרפואי. ושוב, ניצחון לקיצונים. מחנה אחד זועק ניצחנו וברוח הניצחון השר מנחה את בתי החולים, כולם ללא הבחנה בין סוגים שונים של בתי חולים על פי סוג האוכלוסייה המגיעה אליהם לא רק שלא לחטט או למנוע אלא אפילו שלא לבקש מהבאים בשעריהם שלא להכניס חמץ. והמחנה השני, זה שבמקור הציג עמדה נוקשה הפוכה וסרב להתפשר, זועק שמד, סוף המדינה היהודית, ופורש מן הקואליציה, וכולם רצים לגייס תרומות.

והיחידה שמפסידה מכל הסיפור הזה היא החברה הישראלית, שניצבת שבויה בתוך מאבקים בין גופים פופוליסטיים שמרוויחים מליבוי מהומות. והארגונים העותרים כבר עברו לשלב הבא: הכנסת המחלוקת לצה"ל והנה מוגשת עתירה בעניין הכנסת חמץ לצה"ל. בית המשפט העליון יושב על המדוכה, ציטוטים של השופטים מהדיון יוצרים תסיסה בשטח ושוב איום על לכידות החברה הישראלית.

אבל לא הארגונים, לא השופטים הספציפיים ואפילו לא הפוליטיקאים, אשמים במצב. מה שבעייתי הוא השיטה. צריך להבין: מהרגע שהורחבה זכות העמידה בבג"ץ, ונוסד מעמד העותר הציבורי, נוצר תמריץ לאותם גופים וארגונים להיכנס אל תוך המחלוקות הללו. ובית המשפט, כמו בית משפט - יודע להכריע החרטות דיכוטומיות, דטרמיניסטיות, לצד זה או אחר. אבל לא כל המחלוקות יכולות להיות מוכרעות כך, ועיתים, הכרעה לצד זה או אחר היא רק פתיחה של הסיבוב הבא.

אבל מהי החלופה? יהיו שיאמרו ביטול מנגנון העתירה הציבורית ומשיכת ידו של בית המשפט מעיסוק בנושאים טעונים. השופט הנדל שהיה בדעת מיעוט בפרשת החמץ תמך בחלופה זו במקרה הנקודתי. אבל גם אי התערבות היא התערבות ובמקרה של החמץ המחיר של אי התערבות היה המשך הפרקטיקה הלא חוקית והלא סבירה של חיטוט בתיקים.

נדרשת אם כן חלופה נוספת. מה שחסר בישראל, הוא מנגנון בניית החלטות בהסכמה. דוגמה לכך ראינו במחלוקת בסוף שנות התשעים בכביש בר-אילן, שם מינה בית המשפט את ועדת צמרת, שניסתה להגיע לפתרון מוסכם על הרוב המכריע בשני הצדדים. פתרון דומה, משוכלל יותר, הצגנו לאחרונה, אנשי הקונגרס הישראלי בפני ראש הממשלה נפתלי בנט. הרעיון הוא להביא לשולחן מועצה ציבורית, שעל בסיס מחקרים, עבודות ובשימוש של כלי ייצוג וגישור, תוכל להביא פתרונות מוסכמים אל השולחן. פתרונות, שאם יבחר, יוכל ביהמ"ש בהמשך לתת להם תוקף של פסק דין.

כמו שייסד ביהמ"ש את העותר הציבורי, הגיע הזמן שנייצר את המסכים הציבורי. אחרת, אנחנו דנים את עצמנו לסבבי אגרוף חוזרים ונשנים, שבסופם נצא כולנו חבולים, רק כדי להכות אחד בשני בסיבוב שלאחריו.