בג"ץ טעה: זכותה של שרת החינוך להחליט מי ראוי לפרס ישראל

הכותבת היא שותפה במשרד עורכי הדין דנינו שי משה, מתמחה בזכויות אדם ובמשפט מינהלי

החלטת בג"ץ לפסול את החלטת שרי החינוך ד"ר יפעת שאשא-ביטון, וקודמהּ יואב גלנט, ולאשר את החלטת ועדת הפרס להעניק את פרס ישראל לפרופ' עודד גולדרייך, היא התערבות בוטה המנוגדת לעיקרון הפרדת הרשויות ופוגעת שוב באמון הציבור במערכת המשפט. ערכים שהם אבני יסוד של דמוקרטיה שאם יקרסו - יקרסו כל השאר, לרבות שלטון החוק, חופש, כבוד האדם ושוויון.

בג"ץ טעה כשבחר לצמצם את הדיון להיבט המקצועי בלבד ולשאלה "האם ראוי גולדרייך לפרס בגין תרומתו המדעית?" - לכך וודאי שהתשובה חיובית, שכן אין חולק שתרומתו המעמיקה ופורצת הדרך בסיבוכיות, בקריפטוגרפיה ובביסוס התחום של מערכת ההוכחה סייעו לביסוס מעמדה של ישראל "ככוח עולמי מוביל בתיאוריה של מדעי המחשב", לשון הועדה. ברם, בג"ץ אינו ועדת הפרס וגם אינו שרת החינוך, וסמכותו מוגבלת רק לשאלה 'האם החלטת שני שרי חינוך שלא להעניק פרס מטעם מדינת ישראל למי שחתם על עצומה להחרימה, חורגת ממתחם הסבירות ולכן מצדיקה התערבות בשיקוליהם'.

האומנם החלטת שרת החינוך שלא להעניק את הפרס לאיש אקדמיה שהתבטא בעד הטלת חרם על מדינת ישראל, היא החלטה שאינה סבירה? פרס ישראל אינו פרס "האקדמיה למדעים" או "למדעי הרוח". זהו פרס ממלכתי המוענק מטעם מדינת ישראל על הבמה היוקרתית ביותר בחג עצמאותה וככזה, חורג במעמדו מגבולות התחום המקצועי שבשלו הוא מוענק. הפרס מוענק על-ידי מייצגי המדינה, שריה שנבחרו, וככאלה הם רשאים ואף חייבים לשקול שיקולים נוספים, כגון האם התבטאות או מעשה של המועמד לפרס סודקים ערכי יסוד של החברה הישראלית.

סמכות השר וסמכות בג"ץ אינה זהה - על שתי הרשויות החובה לא לערב שיקולים פוליטיים זרים על-מנת שלא יפגעו חופש הביטוי, היצירה והמחקר, אך להבדיל - היקף סמכותם שונה. התערבות בהחלטה על הענקת פרס ישראל היא זכות וחובה של שר חינוך מכהן, חובה לבחון את טיב התרומה המקצועית, כמו גם את התהודה והמסר הציבורי הגלומים במתן פומביות לנושא ולמקבל הפרס.

החלטת שרת החינוך שלא להעניק את הפרס לגולדרייך אינה שקולה ל"סתימת פיות", אלא מקורה בהבנה שהענקתו משמעה תהודה ממלכתית לא רק לתרומה המדעית או התרבותית של נשוא הפרס, אלא גם לאדם ולדעותיו. החלטה סבירה.

להבדיל, סמכותו של בג"ץ מצומצמת יותר ומאפשרת התערבות רק במקרים חריגים שנסיבותיהם יוצאות דופן ועל-מנת לשמר את ערכי היסוד, אבל איכשהו זה מסתבך לו:

בג"ץ מחליט להתערב במקרה בגבולות "האפור" כמו גולדרייך ו"מכשיר" את הענקת הפרס למי שחתם על עצומה הקוראת לחרם על מדינת ישראל והמשווה את שלטונה לשלטון אפרטהייד, תוך שבג"ץ פוגע בעיקרון הפרדת הרשויות; ולהבדיל, שנתיים לפני, בג"ץ בוחר שלא להתערב כאשר פרס ישראל לספרות תורנית מוענק לרב אריאל הנודע בהתבטאויות בזויות וחשוכות, אמירות "צורמות בוטות ועולבות בציבור שלם" (לשון בג"ץ) בגנות קהילת הלהט"ב ומעורבות אקטיבית בטיפולי המרה, תוך שבפסיקתו הוא מעניק לגיטימציה למקומן של דעות חשוכות כאילו עמדת "אלה הסוברים שההלכה היהודית אינה מאפשרת הכרה בזכותם של חברי הקהילה לכבוד ולשוויון", מתיישבת עם ערכי היסוד של מדינת ישראל המכירה בכבוד האדם על נגזרותיו.

לא, זו לא מדינת הלכה, ובשני המקרים שתוארו זה לא היה מסתבך אילו בג"ץ היה נצמד לקריטריון האחד - ההתערבות לגיטימית כאשר יש פגיעה בוטה בערכי היסוד של מדינת ישראל היהודית והדמוקרטית. 

בג"ץ טעה ומערכת "הארץ'" טעתה ״באשרור״ אוטומטי של החלטתו כאשר בחרה למנף את הטעות על-ידי פרסום קריקטורה שוביניסטית ואלימה נגד שרת החינוך ובפרסום מאמר מערכת התומך בהחלטת בג"ץ, תוך שהוא מתעלם לצרכיו מעוד התערבות בוטה בהחלטות הרשות המבצעת, מתהדר בחופש הביטוי וההתנגדות לכיבוש, כאילו די בהם כדי להצדיק הענקת פרס ממלכתי למי שתמך בחרם על ישראל וקרא לשלטונה אפרטהייד.

ביקורת חריפה היא לגיטימית, היא מקור לתיקון מבית, אך אל לנו להיות אלה החפצים בביסוסה של תשתית ליברלית מבוססת זכויות אדם, ליתן שופר לביקורת גורפת משל באה להחריבו.