בברים בת"א: התור הפך לחלק מהבילוי
אלכס נימלמן
"רק פריפריאליים עומדים בתור", זאת העצה הראשונה שקיבלתי מחבריי כשעברתי לתל אביב. אם אנשים עמדו בהמתנה בכניסה, אני הלכתי לכיוון השני. בכל זאת - תל אביב, לא ברית המועצות. אלא שמשנה לשנה העיר הלכה והתמלאה, התורים התארכו, התרחבו והתפרשו לכל חלקה פנויה. גם תל אביבים ילידים עומדים בתור פתאום. ברים, מסעדות, דוכנים, אפילו הים - בכולם יש תור. כאילו סניף מקדונלד’ס נפתח הרגע בכיכר האדומה במוסקבה. עכשיו כמות הממתינים היא אפילו גדולה יותר מכמות הבליינים במקום.
התור הפך לבילוי - את מי ראינו שם, החוויות בדרך לכניסה, גאוות היחידה על כך שהצלחנו להיכנס, בוז לאלה שנותרו בחוץ. אז את מי רואים מחר בערב במקום הכי חם בעיר - התור?
חיי לילה בתל אביב / צילום: שלומי יוסף
בקופת חולים: חצי שעת המתנה על הקו
גלי וינרב
בסך הכל אני לקוחה מרוצה של קופת חולים כללית, אבל פרט אחד קטן במענה הטלפוני של הקופה לא מפסיק להרגיז אותי. מוזיקת ההמתנה המייגעת מתנגנת, ואז - היא נפסקת. הנה, הנה הולכים לענות לי! אני מפסיקה כמובן את מה שעשיתי בזמן ההמתנה, שיכולה לארוך גם חצי שעה, והאדרנלין פועם. רגע, למי התקשרתי? מה בעצם רציתי להגיד? ואז, מוקראת הודעת שירות שכבר שמעתי, והמוזיקה המעצבנת חוזרת, וכך הלאה. ובסופו של דבר כשמגיע המענה האמיתי - הוא נשמע בדיוק אותו דבר.
זה לא כל כך נורא לחכות על קו הטלפון עם מוזיקה נעימה (אם אפשר, הקלטה באיכות סבירה, ואולי מוזיקה קלאסית נעימה ומתפתחת). אז בשביל מה הלחץ המיותר?
בדרך לכדורסל: כאוס וצפירות
אלון פרל
הנסיעה מירושלים לתל אביב, בדרך למשחק האליפות של מכבי, עברה בצורה די חלקה. כביש 1 היה ריק וגם הכניסה לעיר הייתה סבירה. אבל המצב השתנה כשהתחלתי להתקרב להיכל, ולאט לאט מצאתי עצמי בתוך כאוס. רמזורים מהבהבים, צפירות, הולכי רגל, או כמו שתושבי יד אליהו קוראים לזה - יום חמישי שגרתי.
בלי לחשוב בכלל על חניה ברחוב, פניתי לחניון וניסיתי להידחף. כשסוף סוף הגיע תורי להיכנס, השער האוטומטי לא נפתח. החניון מלא. בפועל? כולם רואים שהוא לא. אחרי מספר ניסיונות ליצור קשר, הנציג במוקד עשה טובה ופתח. וככה, אחרי המתנה של חצי שעה, הגעתי למשחק. עמוק בתוך הרבע הראשון.
הגעה ברכב למגרשי ספורט היא חתיכת אתגר. לפחות במקרה שלי זה נגמר באליפות צהובה.
במעבר הגבול: שש שעות לסיני
עומרי כהן
שש וחצי שעות, לא פחות, לקח לי ולמשפחתי לחצות את הגבול לסיני במעבר טאבה, ביום הראשון של חול המועד פסח.
האמת, ידענו שצפוי תור ארוך אבל קיווינו לפחות. הגענו לגבול מצוידים בשניצלים (כשרים לפסח) מטוגנים ותפוחי אדמה אפויים, מצות וממרח שוקולד, פירות, חטיפים, ממתקים, וכמובן מסכים. לקחנו אוויר, נשמנו עמוק והתקדמנו באיטיות עם מאות המשפחות, הצעירים והפנסיונרים שעמדנו לפנינו ומאחורינו.
אחרי שלוש שעות של המתנה, עברנו לצד המצרי. חשבנו שמכאן והלאה יהיה מהר יותר, אולם התוצאה הייתה הפוכה - הרי בצד המצרי שולטת שיטת הבקשיש. רוצים לעקוף? תשלמו.
בסוף התור הסתיים, וזכינו לשבוע נהדר על החוף, אך המדינה חייבת להחזיר את מעבר לפעילות של 24/7 כפי שהיה טרום עידן הקורונה. כי אם חוזרים לשגרה, אז עד הסוף.
מחכים בתור במעבר הגבול טאבה, אפריל / צילום: רש״ת
בתור למסעדה: חצי שנה של המתנה
אסף גלעד
כדי לסגור שולחן במסעדת OCD ביפו של השף רזי מרווזי (רז רהב) - צריך להתאזר בסבלנות. אתר המסעדה מודיע בחגיגיות שהמסעדה מלאה עד אוקטובר 2022. בפעם הקודמת שהזמנו מקום לארבעה עשינו זאת "רק" חודשיים או שלושה מראש.
ה-OCD הוקם בהשראת טרנד מסעדות החוויה מלונדון. מדובר בתיאטרון יותר מאשר במסעדה - הקהל מתאסף בשעה שנקבעת מראש ונכנס אחר כבוד אל אולם הסעודה. הבר צופה לעבר המטבח, בו העובדים מכינים ומגישים מנות זעירות מול עיניהם של האורחים. בסיום ההצגה, הקהל מתבקש לעזוב את האולם. אי אפשר לבוא מתי שרוצים.
אנחנו נחכה לפרסום התאריכים החדשים לחודש נובמבר. יש בהחלט למה לצפות. אנחנו ושכמותנו, הורים ממעמד הביניים שחיים בישראל, אנחנו קהל שבוי. בשביל חתיכה קטנה מחו"ל נוכל להמתין גם שנתיים אם צריך.
בסניף הדואר: התור לא זז
יובל ניסני
תארו לעצמכם מקום קסום, יחיד ומיוחד במינו. הקירות בו צבועים באדום חינני, נגיעות רכות של אפור-לבן נמתחות כמכחול תחת כל אשנב. ומאחורי האשנב? פקידה נעימה או פקיד חייכן מביטים בך מבעד למחיצת הזכוכית במבט מזוגג. מבט שכל כולו מסר אחד, עצום ומשמעותי מאין כמותו - הביתה. אנחנו רוצים ללכת הביתה ולסיים את יום העבודה.
אתם לא יודעים למה (שוב) הגעתם לשם, ולפקיד או לפקידה כנראה לא ממש אכפת.
אתם לא מבינים למה (שוב) התור מתקדם פעם ב-20 דקות, ולפקיד או לפקידה כנראה לא ממש אכפת.
אתם לא מאמינים ש(שוב) כל המחשבים נפלו, אך לפקיד ולפקידה כנראה לא ממש אכפת.
אין עוד מקום קסום, יחיד ומיוחד כמוהו.
ניפגש כאן שוב בעוד חודשיים, דואר ישראל.
סניף דואר ישראל / צילום: תמר מצפי
במוזיאון: תור ארוך לחוויה קצרה
מיכל רז־חיימוביץ’
ניתן להניח שבמצטבר בזבזתי לפחות ארבע שעות מחיי על תור בתערוכת אמנות אחת. לא כדי לראות את המונה ליזה בפריז (ולהתאכזב), אלא משום שביקרתי פעמיים בתערוכה של האמנית היפנית יאיוי קוסאמה במוזיאון תל אביב.
כחובבת צבעוניות ועיגולים, לא קיטרתי המון, אך קיטרתי בכל זאת (בעיקר בלב): לעמוד כמעט 30 דקות כדי להיכנס לשתי דקות לחדר החשוך המשופע בהמון כדורים צבעוניים, עם עוד מבקרים שבעיקר עסוקים בסטורי ופחות במיצג - לא היה מהנה.
אולם, חזרתי פעם נוספת וגם אז עמדתי בתור. "רק" 25 דקות אמנם. לעמוד כל כך הרבה זמן כדי להיכנס לחדר המנוקד שחור-צהוב - היה נראה לי מופרך. אבל עשיתי את זה. התור לא הרתיע גם אחרי ההמתנה הארוכה ההיא כדי להיכנס לעשר שניות לחדר המראות.
אולי בעתיד אפילו אחזור לשם בפעם השלישית, לא מספיק העמקתי בחדר ההוא עם הכדורים הכסופים.
בחדר כושר: תור דינאמי וחמקמק
חזי שטרנליכט
אחת האופציות הבורגניות ביותר היא רכישת מנוי לחדר כושר. ההיגיון בהוצאה הכספית מעורפל, שכן דמי המנוי השנתיים יכולים לקנות את כל המשקולות שבן אדם צריך. אבל מהרגע שהצטרפת למועדון, ובהנחה שאתה לא שואף להיראות כמו דה-רוק, יש דבר אחד שאתה לא מצפה לו - "תור". כי אם כבר שילמת כל כך הרבה, לפחות שיהיו לך מכשירים זמינים. אלא שהכל תלוי בשעות הלחץ, וכאלה יש רבות, בחדר הכושר הממוצע.
התור הוא דינאמי וחמקמק. לא ממש נראה לנגד עיניך. התור תמיד כולל שאלה מנומסת בסגנון: "כמה סטים נשארו לך?". במציאות, על כל מי שמולך בתור, יש כמה שכבר התייאשו, מקווים להצליח לתפוס את המכשיר אחר כך.
אז בחדר הכושר אין תור ‘של פעם’ כמו בברית המועצות, אבל כן יש תור וירטואלי מתוחכם, שלא רואים אותו. וכך אפשר לשקר לעצמנו, שכל הפינוק היקר הזה, משתלם.
במשרד הפנים: המירוץ אחר הדרכון
אלה לוי-וינריב
לאחרונה אבא מהכיתה של הבת שלי סיפר שהוא נסע עם הבנות שלו כדי לחדש דרכון בסניף של משרד הפנים במעלות תרשיחא, למרות שהמשפחה גרה בפתח תקווה. מדובר במרחק של שעתיים נסיעה לכל כיוון מעיר מגוריו, ולכן חשבתי שהוא צוחק. אבל הוא היה רציני.
השיחה הזאת הזכירה לי שצריך לחדש דרכון לבת שלי, אחרת לא נוכל לטוס בקיץ. רצתי למחשב כדי לקבוע תור, חדורת אמונה שאמצא תור בלשכה קרובה יותר לביתי, אך מהר מאוד התקווה התחלפה בייאוש. התור הקרוב הפנוי בלשכה בעיר מגוריי היה לאמצע יולי, וכך גם בלשכות ברדיוס של 20-30 ק"מ מהבית.
ההתעקשות שלי לא לבחון מקומות ברדיוס רחב יותר נסדקה, ולבסוף היה זה בעלי שקבע לנו תור לחידוש הדרכון של הילדה במשרד הפנים במבשרת ציון - וגם הוא נקבע לאמצע יוני, בתקווה שהדרכון יגיע עד אוגוסט.
שד''ת נתב''ג עמוס בתורים / צילום: שלומי יוסף
בתחבורה הציבורית: המתנה ארוכה ונסיעה איטית
אסף זגריזק
ההמתנה היא חלק מהחיים של מי שתלוי בתחבורה ציבורית. ממתינים בתחנה, לפעמים ללא הגנה מהשמש היוקדת. הלוח האלקטרוני מראה שקו האוטובוס יגיע בעוד שלוש דקות שזוחלות לאטן לאחור, עד שמתעדכן: הפעם האוטובוס יגיע בעוד חמש דקות.
בסוף האוטובוס מגיע, מיוזעים ועם תיקים ועגלות הנוסעים עולים אליו, ושוב ממתינים. מהירות הנסיעה איטית כי האוטובוס משתרך בפקק. ועדיין, האוטובוס נוסע לאט יותר מרכב, כי מדי פעם הוא סוטה לתחנה, עוצר, מעלה נוסעים ומנסה להשתלב שוב בתנועה המזדחלת.
כשהאוטובוס עולה על נתיב העדפה סוף סוף הרוח חודרת דרך החלונות ומצננת את המצח המיוזע. והנה - שוב ממתינים, שוב מזדחלים.
אל התור לשיננית שנקבע חצי שנה מראש - כבר לא אספיק להגיע, ואצטרך לקבוע תור חדש.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
