נוסחת יואב גלנט לדה-לגיטימציה של ישראל

אין מכשול גדול יותר להבנת תרבות זרה מאשר תרגום מכני של לשונה. התקשורת הישראלית זרועה תרגומים מכניים, בייחוד מאנגלית. לא פעם הם מדהימים במידת כיעורם וצרימתם. תרגום צריך להסביר את המקור, לא רק להעתיק את סך כל הברותיו.

כמובן, גם ההפך נכון. זרים מחמיצים את הכוונה אם הם מסתמכים על תרגום מכני של עברית. אני נזכר בשתי דוגמאות מצערות, שתיהן גזורות מבית היוצר המחוספס ומעוט-הדקויות של העברית הצבאית. בסוף 1987, או תחילת 1988, בימיה הראשונים של אינתיפאדת האבנים ("הראשונה"), שר הביטחון יצחק רבין פרסם את הוראתו המפורסמת לחיילי צה"ל "לשבור להם את העצמות".

מכל מלמדיי השכלתי, אבל אני מנחש שהביטוי הלא-מוצלח הזה נכנס לעברית מן היידיש, אולי מעגת גנבים ובריונים. ספק אם היה מקום לפרש אותו אי פעם כפשוטו. הוא היה שווה ערך של "תכניסו להם". אבל תארו לכם, אם הספקתם לשכוח, איזה רושם נורא התרגום המילולי של המלים ההן עשה על דעת הקהל העולמית לפני 34 שנה. זמן מה השתרר הרושם שהתמוטטה האהדה הטבעית לישראל במערב בכלל ובאמריקה בפרט.

לפני 14 שנה, מארס 2008, סגן שר הביטחון מתן וילנאי הזהיר את תושבי עזה מפני "שואה", אם חמאס תוסיף לתקוף את ישראל. ברור למדי שהוא עשה שימוש אופייני וחסר חן במלה, שניטל עוקצה בעברית המודרנית. "שואה" התאזרחה בדיבור הישראלי מבלי להתכוון להשמדת עם. אבל עיתונים בכל רחבי העולם, מלונדון עד סאו פאולו, מאמסטרדם ומדריד עד וארשה ודבלין, הביאו מפי הגנרל הישראלי את האיום לחולל הולוקאוסט/הולוקוסט/אולוקאוסטו.

כך נענשנו על תרגום מכני. אגב, וילנאי רכש לעצמו חיי נצח. איום השואה מצוטט בערך שלו בוויקיפדיה באנגלית, ביפנית, בגרמנית, בפולנית, אפילו בבהאסה (לשונה הלאומית של אינדונזיה). לא הוגן, מפני שהוא לא התכוון.

"יגיע הרגע, יגיע הרגע"

בשעה שרבין ע"ה וּוילנאי יבל"א היו ראויים למלים "לא התכוון", קצת קשה להעניק הנחה כזאת לגנרל השלישי בסיפורנו, האלוף ושר החינוך במילואים יואב גלנט. אני מתכוון לנאומו בכנסת ב-23 במאי. זה היה נאום אזהרה לערביי ישראל.

"יגיע הרגע, יגיע הרגע", אמר גלנט (על פי פרוטוקול הישיבה), "ואתם תעברו את הקו האדום. וכשאתם תעברו את הקו האדום, המחירים יהיו כבדים ביותר".
כמה כבדים? "לפני 74 שנה, המנהיגות שלכם [גררה] אתכם למלחמה, שהתוצאה שלה הייתה בריחה המונית מארץ ישראל.

[...] "שימו לב: אל תעשו טעויות. תיזהרו עם האלימות שלכם, כי בסופו של דבר, זה יעבור את הסף. ואני מבטיח לכם שאם זה יעבור את הסף, אנחנו, ממשלת הליכוד, שתהיה פה בקרוב - אנחנו נעשה בעניין הזה סדר [...] אני יודע גם איך לקבוע מטרות, אני יודע גם איך לקבוע את השיטה, אני יודע גם איך להפעיל את הכוחות [...] המחיר יהיה כבד".

חבר כנסת מן השורה הראשונה של האופוזיציה, שיישב אל נכון באחת הממשלות הבאות, אולי אפילו כשר הביטחון, או שר לביטחון פנים, מאיים לגרש את ערביי ישראל בהמוניהם, "כשאתם תעברו את הקו האדום". הוא הגיב על אלימות גוברת בחברה הערבית כלפי יהודים. זה עניין חמור, הצריך טיפול. אבל הסתה מדוכן הכנסת, ואיום בעונש קולקטיבי, מחייבים לשאול אם מר גלנט עצמו לא חצה את הקו האדום, זה המפריד דמוקרטיה ושלטון חוק ממדינת משטרה.

בחזרה אל שנות ה-80 הטובות

התגובה המינורית של האופוזיציה והאדישות היחסית בתקשורת מלמדות כנראה, שישראלים רגילים בכל כך הרבה חציות של כל כך הרבה קווים אדומים עד שהתלהמותו של מר גלנט אינה עושה עליהם שום רושם.

זמן קצר אחר כך באה היוזמה להפללת הנפתו של דגל פלסטיני. זו נסיגה אל שנות ה-80 הטובות, כאשר מגע עם אש"ף היה נענש במאסר; כאשר אפילו מארגני הפגנה של "שלום עכשיו" הזעיקו את המשטרה לאחר הנפה לא-מאושרת של דגל פלסטיני. אנחנו חיים בעולם שבו מנהיגים סמכותניים מנסים להחזיר את הגלגל אחור: פחות דמוקרטיה, פחות חירויות אזרחיות, פחות ויכוח חופשי, פחות זהות לאומית לשכנים שהסמכותן אינו חפץ ביקרם (כן, פוטין באוקראינה; אבל הוא אינו היחיד).

לאן כל זה מוליך? אני חושב שתוצאה מובטחת של אבדן האיזון הזה היא פגיעה גוברת בלגיטימיות של ישראל. רוב הישראלים מושכים בכתפיהם, אבל מוטב שיאזינו לקולות הבאים מארה"ב. רק 10% מן הנשאלים בסקר אחרון של מרכז Pew (פיו) תומכים בשליטת ישראל על כל הארץ; 35% רוצים בחלוקתה לשתי מדינות; 16% רוצים מדינה דו-לאומית. אמריקאים בני 30 ומטה נוטים פחות אהדה לישראל מזקניהם (56% לעומת 78%). בין הצעירים, לפלסטינים יש יתרון קל של אהדה (61%).

אפשר בהחלט להתווכח על חשיבות הממצאים האלה. גם אם עקומת התמיכה בישראל נמצאת בסימן ירידה, היא אינה מתורגמת בהכרח ללשון פוליטית. מדיניות החוץ של ארה"ב אינה מוכרעת במשאלי-עם, אלא באמצעות קבוצות לחץ. הלחץ מצד פרו-ישראלים הוא כבד ואפקטיבי בהרבה מזה של המתנגדים. אבל שטות היא לסמוך על קביעותו של מצב עניינים כזה.

ישראל הממאיסה את עצמה על רואיה אינה צריכה להניח שהזמן פועל לטובתה. אני אישית לא הייתי מעמיס את נצח ישראל על כתפיו של יואב גלנט.