שינזו אבה, רה"מ שרצה לחלץ את יפן מהמטרייה האמריקאית

זה 75 שנה שיפן מנסה למצוא לעצמה מקום במערכת הבינלאומית. הוא נועד להתיישב עם עוצמתה הכלכלית והטכנולוגית, מבלי לעורר אסוציאציות של מיליטריזם רצחני. יפן נועדה להיות חזקה, אבל לא חזקה מדי.

שינזו אבה היה המנהיג היפני הבולט ביותר במרוצת הניסיון רב־השנים להיחלץ מן הקונכייה, שאליה יפן נדחקה לאחר תבוסת 1945. אבל הוא לא היה היחיד, ובסוף חייו הוא היה רחוק מלברך על המוגמר.

הדרך הייתה רצופה מעידות ואי־הבנות. ראש הממשלה של תחילת שנות ה־60, האייאטו איקדה (Ikeda), היה מאדריכלי הנס הכלכלי היפני. אבל הוא זכור, לפחות במערב, בזכות הערה מזלזלת של שארל דה גול. ב־1962, היפני סר אל נשיא צרפת. דה גול היה מענקי דורו, והיה גם גבוה בהרבה מאיקדה. הגנרל כתב ביומנו, "היום ביקר אצלי סוכן טרנזיסטורים".

ב־1960, סוכן הטרנזיסטורים ההוא הציב ליפן את היעד של הכפלת התוצר המקומי הגולמי בתוך עשר שנים. ב־1970, התמ"ג היפני היה גבוה כמעט פי חמישה. התמ"ג של צרפת היה גבוה ב־1960 ב־40% מזה של יפן. עשר שנים אחר כך, התמ"ג של יפן היה גבוה ב־40% מזה של צרפת. מותר לשער, שדה גול היה מושך בכתפיו. הוא ציפה שאורחיו, בייחוד אם הם עומדים בראש ארצותיהם, יוכלו להרשים אותו בחזון גלובלי, לא בסטטיסטיקה.

חולשת הפוליטיקה היפנית ניכרה בכהונותיהם הקצרות של ראשי הממשלה. לפעמים הן ארכו רק כמה חודשים, בדרך כלל הן התארכו עד שנתיים, מפני שזה היה אורך הכהונה של נשיאי מפלגת השלטון הנצחית, הליברלית־דמוקרטית. נושא הכהונה המפלגתית היה הופך אוטומטית לראש הממשלה.

בשנים הבאות, בייחוד לאחר שיפן נקלעה לדפלציה כרונית, בשנות ה־90, והתחילה לרדת מגדולתה הכלכלית, נעשה ניסיון לחזק את הכהונה הזו. ביטוי קוריוזי של הניסיון היה שיפוץ המעון הרשמי של ראש הממשלה, שהתפורר והלך. אמרו עליו שהוא שורץ עכברושים. ביטוי קוריוזי פחות היה ההתארכות של זמן הכהונה.

"להפריד את הכלכלה מהפוליטיקה"

מדיניות יפן עמדה בסימן ערגה בלתי פוסקת אל יחסים פרגמטיים עם העולם החיצון. המוטו שלה היה "להפריד את הכלכלה מן הפוליטיקה". היא קיוותה לפתח יחסים כלכליים ענפים עם שתי המעצמות הקומוניסטיות, ברית המועצות וסין, בעיצומה של המלחמה הקרה, נגד רצונה של ארה"ב. היא תכננה לכרות מחצבים במזרח הרחוק הרוסי ובסיביר, מה שבסופו של דבר לא עלה יפה.

יפן התקשתה להציג חזון גלובלי. לא הייתה לה מדיניות חוץ של ממש, אלא היה לה אוסף של יחסים דו־צדדיים. היא אמנם הייתה דמוקרטית, לפחות מצד הפורמט החוקתי שלה, אבל היה קשה למצוא בה מחויבות פעילה לשלומו של העולם החופשי.

גם בשעה שהעולם החיצון התפעל מהתקדמותה הכלכלית המסחררת, או התרעם על הרגלי הסחר האנוכיים שלה, הפוליטיקאים של יפן עשו רושם קלוש על רוב רואיהם. הם נתפסו בדרך כלל כחלשים ומעוטי השפעה. הרושם היה, שיפן חבה את הצלחתה לביורוקרטיה מבריקה, בייחוד זו של משרד־העל לסחר חוץ (MITI), שעורר את קנאתם העזה של לא־מעט פוליטיקאים מערביים. התנהלותו אפילו עוררה פקפוקים רציניים בחוכמת המודל המערבי הליברלי, שנטה להניח ליד הנעלמה לכוון את השוק, ללא התערבות ממשלתית מסיבית.

לפחות פוליטיקאי אמריקאי בולט אחד, טוען דמוקרטי לנשיאות, גארי הארט, הציע בשנות ה־80 שארה"ב תעתיק את הדגם של MITI, כדי לשפר את מאזן התשלומים המידרדר שלה. זה היה בזמן שהיפנים רכשו תאגידים ונדל"ן באמריקה מכל הבא ליד, ועוררו את הרושם שהם עומדים לתבוע את הבכורה הכלכלית העולמית. הפחד מפני העוצמה הכלכלית של יפן והתרעומת על התנהגותה עמדו שנים אחדות במרכז הפוליטיקה האמריקאית. במערכת הבחירות של 1992 הם מילאו תפקיד לא מבוטל בהבאשת ריחו של הנשיא ג'ורג' בוש האב ובמפלתו.

"נושאת מטוסים שלא ניתנת להטבעה"

ארה"ב חזרה וייחלה לבני שיח יפנים, שידברו איתה על המצב, לא על הטרנזיסטורים. היא נתקלה בהם פה ושם. למשל קאקואיי טאנאקה, בתחילת שנות ה־70, האיש שתואר אז כמנהיג היפני החזק ביותר מאז המלחמה. אבל הוא היה ראש הממשלה היפני הראשון שנאלץ לפרוש על רקע שחיתות. שנתיים לאחר פרישתו התגלה שהוא קיבל שוחד מתעשיית לוקהיד, כמעט שני מיליון דולר תמורת הזמנה של 21 מטוסי נוסעים.

בשעתה, זו הייתה פרשת השוחד הסנסציונית ביותר בעולם. נפילת טאנאקה אישרה סטריאוטיפים מערביים על הפוליטיקה ועל החברה של יפן, אם כי כמובן המשחדים היו אשמים לא פחות מן המשוחדים.

ההמתנה לבן־שיח נמשכה. בשנות ה־80 היה נדמה לאמריקאים, שהם מצאו איש כלבבם. יאסוהירו נאקאסונה חפף את רונלד רייגן בבית הלבן, דיבר קצת אנגלית, והתקשורת דיווחה בעונג שהוא קורא לרייגן "רון" ורייגן קורא לו "יאסו".

יאסו עצבן את הסובייטים, באחד הרגעים האחרונים של המלחמה הקרה, כאשר הכריז ב־1983 שערכה של יפן להגנת העולם החופשי שקול כנגד זה של "נושאת מטוסים שאינה ניתנת להטבעה". הסובייטים השיבו בכעס, שיפן מזמינה על ראשה "אסון כבד מזה שנפל עליה" ב־1945. זה היה כמובן אסון פצצות האטום של הירושימה ונגסקי.

החוקה שוחרת השלום

ההכרה שיפן אינה יכולה לחסות לאורך ימים באופן פסיבי תחת מטרייה גרעינית אמריקאית התחילה לפעם בה עוד בימי יאסו ורון. לרועץ עמדה לה חוקתה הפציפיסטית, שהאמריקאים הכתיבו ב־1947 כנסיוב נגד תוקפנות. החוקה הזו, שהוציאה מלחמה אל מחוץ לחוק, היא עדיין בבת עינם של לא מעט יפנים, כולל מפלגה בודהיסטית קטנה אך בעלת השפעה. אבל בהדרגה יפן נפטרת מן ההגבלות המעשיות שהחוקה הטילה על התעצמות צבאית.

עוד לפני אבה, אבל במיוחד בהנהגתו, יפן הפכה למעצמה צבאית אזורית. ב־2018 היא הודיעה על מסע רכש צבאי רחב־ממדים בארה"ב. היא החליטה להגדיל את צי מטוסי האף־35 שלה מ־42 ל־147, הגדול ביותר מחוץ לאמריקה. בפעם הראשונה מאז מלחמת העולם השנייה, יפן השיקה שתי נושאות מטוסים. היא בונה מערכת הגנה בליסטית. היא הצטרפה אל מרוץ החימוש הקריטי ביותר של זמננו, פיתוח טילים היפר־סוניים (פי חמישה עד 25 ממהירות הקול).

רעיון "נושאת המטוסים שאינה ניתנת להטבעה", שהגה נאקאסונה לפני כמעט 40 שנה, עובר מוטציה חשובה: מבסיס נייח לכוחות אמריקאים יפן מסגלת לעצמה דינמיות אגרסיבית, והופכת לשותפת פעילה בהגנה קולקטיבית על נתיבי השיט של האוקיאנוס השקט ושל האוקיאנוס ההודי. אבה הוא בעל רעיון "הרביעייה": המועדון האסטרטגי המביא יחד אחת לשנה את מנהיגי ארה"ב, הודו, יפן ואוסטרליה. הרביעייה קמה ומתפתחת כדי לבלום את סין.

ב־2015 אבה אמר ל"וול סטריט ג'ורנל", כי צירוף כוחותיהן של ארה"ב ושל יפן "יהפוך את 'אחד ועוד אחד' לשניים". במשך שנים האריתמטיקה הזו לא הייתה מובנת מאליה. הוא קירב אותה למימוש, בעזרתם הנדיבה של דיקטטורים מעוטי עכבות, בסין, בצפון קוריאה וברוסיה.

_________________

רשימות קודמות ב- yoavkarny.com וב- https://tinyurl.com/yoavkarny־globes
ציוצים (באנגלית) ב- twitter.com/YoavKarny