45 הרוגים מתחילת השנה: מתי המדינה והקבלנים ייקחו אחריות?

הכותב הוא מנכ"ל ובעלים של החברה היזמית והמבצעת "ניצני מבשרת"

מתחילת השנה דווחו בישראל 45 מקרי מוות כתוצאה מתאונות עבודה, רובם של פועלים באתרי בנייה. רק השבוע שלושה פועלים נוספים נהרגו בשני אתרי בנייה שונים. במקביל, חברות בנייה נתבעות על איחורים ועיכובים במסירת הדירות לרוכשים. לאחרונה, במסגרת התיקון לחוק המכר, מנסה המדינה לגלגל יותר אחריות על היזמים בגין איחורים ועיכובים במסירת דירות. אך האם האחריות היא באמת על היזמים?

עוד נתון עליו מתריעים הקבלנים הוא המחסור בידיים עובדות בענף הבנייה. עם 32 הרוגים באתרי בנייה בשנה החולפת, אי-אפשר שלא לקשור נתונים אלו למחסור הגדול בכוח-אדם ולהעסקתם של עובדים שאינם מקבלים את ההכשרה המתאימה לעבודה באתרים אלו.

עבודה לא יעילה

לקבלנים אין יכולת להשפיע על תהליכי התכנון הארוכים של דירות בישראל, אך הם יכולים להיות אחראיים על כך שהעבודות בשטח ייעשו בצורה המיטבית ובזמן.

כמו בכל תחום, גם בתחום הבנייה, ככל שעובד יותר ותיק אצל המעסיק, כך יש ביטחון ויציבות עבור שני הצדדים והעבודה מתבצעת על הצד הטוב ביותר. חברות שמצליחות לעמוד בלוחות הזמנים של הפרויקטים מעסיקות, לרוב בהעסקה ישירה, עובדים שלפעמים הם גם דור שני ושלישי בחברה ובתחום.

כמי שמעסיק עובדים עם מצבור של שנים בחברה וכבן לשתי התרבויות והשפות, העברית והערבית, אני מנצל זאת ומתחקר את הפועלים עוד לפני שאני מוציא להם אישורי עבודה, גם מבחינת הכשרה ויכולות מקצועיות וגם מבחינה ביטחונית. מניסיוני אני יכול להעיד שזה מצליח.

בעיניי, הפתרון לבעיית הבטיחות בענף וצמצום התאונות, המשפיעות על היכולת למסור דירות בזמן, הוא העסקה ישירה של הפועלים והכשרתם בטרם כניסתם לאתרי הבנייה בארץ. הדבר נכון הן בנוגע לבטיחות והן בנוגע ליעילותם בעבודה עצמה. ענף הבנייה מעסיק אומנם עובדים זרים מסין, מולדובה ואוקראינה אך נשען בעיקר על ידיים עובדות של השכנים מהגדה והרצועה.

את העבודות הרטובות, המהוות את הבסיס לכל עבודת ביצוע, הם עושים. בכל יום עוברים את הגבול לישראל בין 75־80 אלף פועלים פלסטינים לטובת עבודות בנייה. אותם פועלים הם בני כל הגילאים, חלקם בעלי ניסיון בבנייה וחלקם מעולם לא נכנסו לאתר בנייה. בפועל, כולם מגיעים ומתבקשים לבצע את העבודה מבלי שמיינו אותם לפי יכולות וידע מקדים.

הדבר מייצר בעיות בטיחות ועבודה לא יעילה, שללא ספק משפיעה על אופן וקצב הביצוע. בארץ לדוגמה, בונים לגובה, בניגוד לשטחים בהם הבנייה נמוכה. עובדים שאינם מכירים את תנאי העבודה האלה ואינם עוברים הכשרה מתאימה, סיכוייהם להיות מעורבים בתאונת עבודה גבוהים יותר.

כלכלה משותפת

חשוב להבין שהעדפת עובד פלסטיני על פני עובד סיני למשל, תייצר מצב טוב יותר עבור שני הצדדים. מבחינה כלכלית, מדובר בכלכלה אחת משותפת של ישראל ושל השטחים, כאשר קבלן קונה חומרי בניין בגדה והפועל מהשטחים רוכש אוכל או חומרים חיוניים בארץ. אך כאשר מגיע העובד הסיני, הוא מוציא מעט מאוד כסף בארץ ואת הרוב ישלח למשפחתו בסין, בכך תיפגע הכלכלה בארץ שלא "תרוויח ממנו".

בפן המדיני, תעסוקה של העובדים הפלסטינים בישראל מייצרת ומשמרת את השקט הביטחוני באזור. כאשר מאפשרים בכל יום לכ־80 אלף פועלים להיכנס לעבוד בשטח מדינת ישראל, הדבר מייצר שקט ביטחוני - אנשים עסוקים לרוב מתעסקים בעבודתם בלבד.

כמו כן, גם התעשייה המלווה את הבנייה, משגשגת בגדה ומייצרת שקט ביטחוני כאשר 40 אלף עובדים מהגדה המערבית מספקים חומרים לבנייה בארץ.

הדבר הכי יעיל שאני יכול להציע למדינה, בשם הרצון להוריד את מספר תאונות העבודה ולצמצם את מספר העיכובים של מסירת דירות, הוא לפעול בשם הדו קיום ולהקים בתי ספר לבטיחות ולמקצועות הבנייה, שיעבירו הכשרות לפועלים בטרם כניסתם למדינה וכתנאי כניסה לעבודה בישראל. בתי הספר הללו ימומנו על ידי המדינה בשיתוף ארגוני הקבלנים, כצעד לקראת פתרון משבר הדיור, כאשר קבלת אישור העסקה בארץ תהיה מותנית בהכשרה זו.