גם כשהחירות עמדה בפתח, ברוסיה לא ידעו מה לעשות איתה

בשבוע שבו מת מיכאיל גורבצ'וב נזכרתי בסיפור מדע בדיוני ישן על נצחון הקומוניזם. במרכזו עמד מאבק לא בין טילים בליסטיים אלא בין מחשבים: בין מיינפריים, או מחשב מרכזי, לבין מחשב אישי. המרכזי ניצח.

עולם המחר עמד להתנהל מחדר אחד בקומה אחת של בניין אחד. זו היתה מטאפורה נאה על השיטה הסובייטית, שבתחילת שנות ה-80 חשבה את הפקס לאויב מסוכן, מפני שנבע ממנו רמז של אינדיבידואליות ושל ספונטניות.

גורבצ'וב עלה לשלטון במארס 1985, בשעת משבר מערכתי. ברית המועצות אמנם היתה עצומת ממדים, שלטה בחצי אירופה, משכה בחוטים מסביב לכדור הארץ, כיוונה טילים בליסטיים אל כל מטרה גדולה וקטנה במערב. אבל לא היה לה מושג איך להסתגל אל עידן של פריצות דרך טכנולוגיות מסחררות. הן לא התיישבו עם הגיונה, מאחר שהיא לא יכלה לכוון אותן מראש הפירמידה.

לא היתה מערכת אחת עלי אדמות מחוסנת יותר מפני ספונטניות מזו הסובייטית. היא הפכה את הקונפורמיות לדת-מדינה. היא התנהלה באמצעות תכניות חומש מדוקדקות, שבהן נקבעו היעדים והאמצעים מבעוד מועד. איש לא הורשה לחרוג. בהתחלה זו היתה דרכו של אוונגרד קטן לכפות משמעת מהפכנית על ההמון. אחר כך זו הייתה נוסחת הפחדה בידי עריץ, שגמר אומר לבער כל ניצן של מחשבה חופשית ושל העזה. לבסוף זו היתה שגרה של עייפות ואינרציה.

גורבצ'וב היה עורך דין פרובינציאלי, עסקן מפלגתי מדרום רוסיה, שהגיע אל הצמרת מפני שלא ניסה לזעזע אותה. אנחנו יודעים שמחשבות של שינוי התחילו להתרוצץ במוחו זמן מה לפני עלייתו. אבל חבריו בפוליטביורו של המפלגה הקומוניסטית משחו אותו עליהם בדיוק מפני שציפו כי הוא יהיה אטד מן האטדים. הוא אמנם היה צעיר יותר, בריא יותר, אולי טיפה החלטי יותר מקודמיו, אבל אין לנו כל סיבה להניח שהם ייחלו לטלטלה גדולה.

אנטישמיות בוטה, מוסווית באנטי-ציונות

בחודשים הראשונים של שלטון גורבצ'וב ניתנו דווקא סימנים שהוא מתכוון להדק את המשמעת, לא לרופף אותה. אחד הכשלונות המפורסמים שלו היה קשור בהחלטה, חודשיים לאחר עלייתו, לצמצם את אספקת הוודקה, כדי לשפר את פריונו של העובד הסובייטי. התרעומת העצומה חייבה אותו להתקפל. הוא גם הדאיג את המערב במחמאות פומביות לסטאלין.

לימים, יועציו הצעירים והשאפתנים של בוריס ילצין פשפשו בפרוטוקולים הסודיים של הפוליטביורו, הגוף המחליט של המפלגה הקומוניסטית. הם נתקלו בפרוטוקול ישיבה מ-29 באוגוסט 1985. המנהיגים דנו בבקשת המדען והדיסידנט אנדריי סחרוב להרשות לאשתו ילנה בונר לצאת לחו"ל לטיפול רפואי. בונר היתה חצי-יהודייה (החצי השני היה ארמני). שניהם, סחרוב ובונר, הוחזקו אז בגלות פנימית הרחק ממוסקבה, תחת עינה הפקוחה של המשטרה החשאית.

חברי הפוליטביורו חששו שאם בונר תורשה לצאת, היא תרים את קולה לטובת הגירה חופשית של יהודים, ו"תעמיד פנים שזה ביטוי של הומניזם". ראש הקג"ב, צ'בריקוב, התלונן שסחרוב, אבי פצצת המימן הסובייטית, היה נתון להשפעתה הנפסדת של בונר.

לפי הפרוטוקול, גורבצ'וב הגיב: "ובכן, זו בדיוק מהותה של הציונות!" העיתונאי דייוויד רמניק ציטט את הדברים האלה בספרו 'קברו של לנין', שהתפרסם ב-1994. הוא הוסיף שיועצי ילצין התפקעו מצחוק למקרא המלים האלה.

הן היו מצחיקות במובן הזה שהן חשפו את המשמיע במלוא איוולתו. אבל הן לא היו מצחיקות כלל במובן זה שהן גילו את עולמו הרוחני, ואת עולמה של המפלגה. היא אימצה במרוצת השנים אנטישמיות בוטה, מוסווית באנטי-ציונות. לאחר שגורבצ'וב עלה לשלטון, 72 סופרים סובייטיים חתמו על גילוי דעת בכתב העת הספרותי 'ליטרטורנאיה גאזטה', שבו הטילו על הציונים את האחריות לפוגרומים ברוסיה הצארית ו"לכריתת הענפים היבשים של עמם באושוויץ ובדכאו".

שיכורים, ולא מוודקה

מה משונה הוא שהקונפורמיסט גורבצ'וב, יציר כפיה המובהק של השיטה הסובייטית, עקר את כל דלתותיה מציריהן בתוך זמן קצר להפליא. הוא איפשר פרץ עז של אויר צח, כאשר הסיר את ההגבלות על חופש הדיבור. אנשים התהלכו שיכורים, ולא מוודקה.

הזמר הסובייטי המפורסם ויסוצקי שר פעם: "קיבלתי מתנה של חירות. מה עליי לעשות בה?" גורבצ'וב עצמו אמר לקבוצה של סופרים ביוני 1986, "לא תמיד החירות משמחת את הבינוניות... קל יותר לאנשים בינוניים להתקיים בתוך מסגרת של שליטה".

מאחר שהשיטה הפוליטית והחברתית עודדה בינוניות במשך עשרות שנים, רוב הרוסים לא ידעו מה לעשות בקריאת התיגר הנועזת על האמיתות החבוטות של חייהם. לימים התעורר הרושם, שגורבצ'וב עצמו לא ידע מה לעשות בקריאת התיגר, בייחוד כאשר היא צברה תנופה ויצאה מכלל שליטתו.

אפשר להגיד עליו שהוא לא התכוון מלכתחילה אף לאחת מן התוצאות המרכזיות של שלטונו. לא היה לו כל מושג לאן הוא הולך ולאן הוא מוליך. בסוף שלטונו חולשות אופיו התחוורו במלואן, במיוחד הססנותו. אבל בזכותו נפל משטר שדיכא את רוסיה, את חצי יבשת אירופה, ושישית של העם היהודי. איך אפשר שלא לרחוש לו מידה ניכרת של הכרת טובה.

איזה מזל שאיש כוולדימיר פוטין לא הקדים להופיע. מזל היא כנראה מלת המפתח, מפני שהוא היה הרבה יותר טבעי בהקשר הרחב של ההיסטוריה הרוסית.