הנכס שקיבל בירושה נגנב ע"י רישום כוזב בטאבו - אז הוא תבע את המדינה. מה קבע ביהמ"ש?

הכותבת היא עורכת דין, שותפה במשרד מ. פירון ושות', מנהלת תחום דיני משפחה

בשנת 2005 הלכה לעולמה קשישה שבבעלותה מגרש בחולון. בנה היחיד פנה לבית הדין הרבני וקיבל צו ירושה שהכריז עליו כיורש היחיד של המנוחה, אולם הוא לא טרח לפנות ללשכת רישום מקרקעין ולהעביר את הבעלות במגרש על שמו. רק בשנת 2016, כאשר החליט להעביר את הנכס במתנה לבנותיו, פנה היורש להסדיר את הרישום, ואז נדהם לגלות כי הנכס כבר אינו רשום על שם אמו המנוחה, אלא על שם אדם זר.

ממצאי בדיקתו של היורש העלו כי בשנת 2011 אלמוני צעד למשרד עורך דין והציג את עצמו בשם מישל. הוא הגיש לעורך הדין את מה שנחזה להיות צו ירושה של עיזבון המנוחה מבית הדין הרבני, ועליו רשום השם מישל, ושכר את שרותיו לבצע את הרישום בלשכת רישום המקרקעין. בדיעבד מתברר כי צו הירושה היה מזויף.

חודש לאחר הסדרת הרישום אצל רשם המקרקעין, נמכר המגרש לידי צד ג', והוא מצדו מכר את המגרש בשנת 2015 לארבעה אנשים אחרים, שאף הם מכרו מאוחר יותר את המגרש הלאה. כמובן שכל הרוכשים על גלגוליהם קנו את המגרש בתום-לב ושילמו מחיר מלא, לפיכך אין להם כל אחריות לגניבת המגרש.

מישל, אשר על שמו נרשם המגרש, אותר בחו"ל, והתברר כי אין לו מושג לגבי הפרשה, ולמעשה זהותו נגנבה. הגנב האמיתי לא אותר מעולם, ולפיכך לא נותר ליורש האמיתי את מי לתבוע אלא את עורך הדין אשר ביצע את רישום צו הירושה על שם מישל בלשכת רישום המקרקעין, ואת הלשכה עצמה.

רשלנות ותאוריית קונספירציה

עורך הדין הנתבע הכחיש את הטענה שהיה מעורב בכלל בביצוע הרישום, וטען כי גם זהותו נגנבה, והמסמכים זויפו. הוא אפילו ניסה לטעון לקונספירציה בלשכת רישום המקרקעין, אולם בית המשפט לא האמין לגרסתו, מכמה סיבות: האגרה עבור הרישום בלשכת רישום המקרקעין שולמה מכרטיס האשראי של עורך הדין; הוא עצמו חתם בפני עורכת דין אחרת, שהוא לא זימן להעיד, שגם זהותה נגנבה וחתימתה זויפה; וכן פקידת לשכת רישום המקרקעין אף תיעדה את זהותה של אשתו של עורך הדין כמי שהגישה את המסמכים ללשכה.

על אף דברים אלה, בית המשפט לא סבר כי עורך הדין היה שותף פעיל לגניבה, אלא סבר כי הוא היה קורבן נוסף של הנוכל. מה היא אם כן אחריותו של עורך הדין? בית המשפט קבע כי היה על עורך הדין לברר את זהותו של האלמוני שהציג את עצמו בשם מישל באופן יסודי יותר. מעדותו של עורך הדין התברר כי הוא אפילו לא ביקש ממנו להציג תעודת זהות, ולכן פעל ברשלנות.

לגבי אחריותה של לשכת רישום המקרקעין, שלא זיהתה כי היא רושמת זכויות על בסיס צו ירושה מזויף, גם במקרה זה קבע בית המשפט כי ההתנהלות הייתה רשלנית. ברשם המקרקעין קיים תפקיד של "בוחן עסקאות", אשר תפקידו לוודא כי המסמכים שהועברו אליו תקינים, ובית המשפט קבע כי בתקופה הרלוונטית, מדינת ישראל לא פעלה מספיק כדי שבוחני העסקאות יוכלו לזהות זיופים.

האחראי השלישי למחדל שקרה הוא היורש עצמו, אשר לא דאג לרשום את בעלותו בנכס לאחר הוצאת צו הירושה האמיתי, רישום שיכול היה למנוע את ביצוע הגניבה מלכתחילה.

לאור ממצאים אלה קבע בית המשפט כי האחריות תתחלק כך שהיורש יישא ב-20% מהנזק, המדינה ב-35%, ועורך הדין ב-45%. מאחר שהמגרש נמכר ולא ניתן להשיבו, המדינה ועורך הדין שילמו ליורש 80% משווי המגרש שנגנב ממנו נכון למועד שבו גילה על הגניבה, וכן 90,000 שקל עבור הוצאות משפט.