חוקרת הנחמדות שגילתה למה כדאי לנו לדבר יותר עם אנשים זרים

כשד"ר גיליאן סנדסטרום חזרה לאוניברסיטה כדי ללמוד פסיכולוגיה, אחרי שנטשה קריירה בתחום המחשבים, היא הרגישה מבוגרת בהשוואה ליתר הסטודנטים בקמפוס ולא שייכת בעליל. אבל היה דבר אחד שגרם לה בכל זאת להרגיש שייכת יותר: הקשר שיצרה עם המוכרת בדוכן הנקניקיות. היא פיתחה איתה מערכת יחסים שנשענה על שיחות חולין, וגם בימים שבהם לא החליפו מילה, הן לכל הפחות היו מנופפות זו לזו לשלום ומחייכות. "בימים היותר בודדים שלי בקמפוס, אשת הנקניקיות הייתה זו ששיפרה את מצב רוחי, בהיותה אדם אחד במקום שידע מי אני, ואם אני מנופפת לאשת הנקניקיות של הקמפוס, כנראה גם אני שייכת".

● המונדיאל בקטאר עלול להיות הסחת הדעת האחרונה לפני המלחמה הגדולה 

● התכוננו לזקנה מסוג חדש: כך יראו החיים של בני ה-30 בעוד 30 שנה 

כשסנדסטרום התקבלה לדוקטורט ב"מעבדת השמחה" של פרופ' אליזבת' דאן באוניברסיטת בריטיש קולומביה, קנדה, דאן שאלה אותה "מה משמח אותך?". סנדסטרום נזכרה באשת הנקניקיות והחליטה להפוך את הנושא הזה למחקר שלה: התועלות הסמויות שבשיחות עם זרים.

אשת הנקניקיות יודעת שהיא הייתה ההשראה למחקר שלך?
"לצערי לא. עזבתי כבר את הקמפוס ההוא ואני לא יודעת איך קוראים לה. אולי יום אחד היא תקרא כתבה על המחקר שלי ותזהה את עצמה".

היום סנדסטרום היא מרצה בכירה לפסיכולוגיה של נחמדות באוניברסיטת סאסקס, אנגליה, ועומדת בראש המרכז לחקר הנחמדות באוניברסיטה.

 ד''ר גיליאן סנדסטרום / צילום: תמונה פרטית

שמחים יותר מכפי שחושבים

מחקריה של סנדסטרום חשפו שרובנו מעריכים בחסר את התועלת שאינטראקציה עם זרים יכולה להעניק לנו, והחששות מכל הדרכים שבהן אינטראקציה כזאת עלולה להשתבש גורמים לנו מראש לוותר על מעיין נובע אפשרי של שמחה וריגוש בחיים.

במחקר הראשון שערכה סנדסטרום בנושא הזה, היא ביקשה מנבדקים לקנות כוס קפה. חלק מהנבדקים הונחו לשוחח עם הבריסטה, וחלקם הונחו לבצע את הרכישה באופן היעיל ביותר האפשרי (והם בפועל לא פיתחו שיחות). הנבדקים שהתחילו שיחה הרגישו טוב יותר באופן משמעותי, גם אם השיחות היו קצרצרות. שאלונים שמילאו הנבדקים אחרי האינטראקציה עם הבריסטה הראו דירוג קצת יותר גבוה במדדים הקשורים לשייכות.

אותן תוצאות היא מצאה גם במחקר המשך, שנערך בכיתת סטודנטים לפסיכולוגיה. במקרה הזה לא הייתה התערבות, אלא הסטודנטים התבקשו לכתוב יומן המתעד את האינטראקציות החברתיות שלהם. ההשוואה הייתה בין ימים שונים אצל אותו אדם, כדי לנטרל הבדלים בין־אישיים במידת התקשורתיות ושמחת החיים. בימים שבהם הייתה לסטודנטים אפילו תקשורת מינימלית עם סטודנטים אחרים, הם דיווחו על תחושת שייכות רבה יותר וגם הנאה רבה יותר מהשיעור שהתקיים אחרי אינטראקציה חברתית כזאת.

מחקרים נוספים של סנדסטרום הראו שהנבדקים אינם מעריכים שלשיחה עם זרים תהיה השפעה כל כך טובה על החוויה שלהם. חלקם לא חושבים ששיחה עם זר תתרום להם משהו. הם אפילו חוששים שתהיה לה השפעה שלילית - מבוכה, אי נעימות, בזבוז זמן.

גם אלה שסבורים שכדאי לדבר עם זרים מעריכים את ההשפעה של כל אינטראקציה ספציפית בחסר. אנחנו שמחים אחרי אינטראקציה כזאת הרבה יותר מכפי שאנחנו מעריכים שנהיה.

למלא את המחסור בריגוש יומיומי

מהיכן נובעים היתרונות הגדולים של השיחות עם זרים?
"תחושת השייכות לעולם ולאנושות היא כנראה היתרון הגדול ביותר. בנוסף, יש משהו בשיחות עם זרים שמייצר ריגוש, חידוש ליום שלנו. זו הסיבה שבגללה אנחנו גם נרתעים משיחות עם זרים - חוסר הוודאות. אנחנו לא יודעים מה יקרה. אבל כמה מאיתנו יאמרו שהם מעוניינים בקצת גיוון וחידוש בחייהם? שיחה עם זר, כשהיא טובה, יכולה לתת את התחושה הזאת שביומיום הרגיל שלי קרה משהו מיוחד".

סנדסטרום מספרת שיום אחד ראתה ברכבת התחתית אישה מחזיקה עוגה יפהפייה והיא שאלה אותה עליה. "עד סוף השיחה היא סיפרה לי שהיא רכבה על יען! ידעת שאנשים יכולים לרכוב על יען? זה פשוט עשה לי את היום. לפעמים אני שומעת בדיחות מגניבות, רעיונות מעניינים, עצות לבילויים מעניינים בעיר זרה או בעיר שלי. הצטרפתי למועדון קריאה בזכות שיחה עם זרים. אנשים נותנים לי ירקות מהגינה שלהם. אפילו רעיונות טובים כיצד לחקור אינטראקציות עם זרים קיבלתי מזרים".

"גם אני קצת אינטרוברטית", מודה סנדסטרום. "ההורים שלי, לעומתי, תמיד דיברו עם זרים, וזה הביך אותי כי לא הייתי בטוחה תמיד שהזרים כל כך מעוניינים בכל השיחות האלה. אבל שמתי לב שכשההורים שלי היו מרושתים בקהילה, מרושתים בכל חדר חדש שאליו נכנסו, הם גם היו מקבלים מזה דברים. פתאום אין בעיה להשיג עוד כיסא במסעדה".

חוששים יותר מדי משיפוט לרעה

אחרי שביססה סנדסטרום את הטענה שאנחנו מדברים עם זרים, בהכללה, פחות מכפי שכדאי לנו, היא ניסתה לפצח מהם החסמים ואם ניתן לפרוץ אותם, והאם זה אמנם משפר את איכות החיים.

חלק מהנבדקים של סנדסטרום טענו שהם חוששים שאדם זר ישפוט אותם לרעה, יראה בהם נודניקים, ובעצמו לא ישמח בשיחה. אבל מחקר נוסף שהובילה הראה שאנשים מעריכים בחסר גם את השמחה שמביאה שיחה כזאת לצד השני של השיחה. הנבדקים במחקר ביקשו לדרג אחרי שיחה עם זר עד כמה הזר-לשעבר חיבב אותם. מתברר שהזרים חיבבו את הנבדקים הרבה יותר מכפי שהנבדקים האמינו.

"אני באמת לא יודעת מדוע בעולם שבו אנשים בדרך כלל חושבים שהם טובים מאחרים - חכמים יותר, נוהגים טוב יותר, מוסריים יותר מהממוצע - דווקא בתחום החברתי הם בדרך כלל מעריכים את מעמדם בחסר. אנשים נוטים לחשוב שלכולם יש יותר חברים מאשר להם, וגם לחשוב שמרכלים עליהם, ששופטים אותם לרעה, הרבה יותר מכפי שקורה באמת. גם בין זרים זה פועל כך".

סנדטרום קוראת לזה The Liking Gap, פער החיבוב. הוא נצפה בין קולגות למעבדה, בין סטודנטים באותה כיתה בשנה הראשונה לקולג', בין אנשים שהשתתפו יחד בסדנת כישורי חיים. בסך הכול, אומרת סנדטרום, מחבבים אתכם יותר מכפי שאתם חושבים (ואם עכשיו חשבתם "כן, בממוצע, אבל לא אותי", שאלו את עצמכם מדוע לא בעצם).

לא כל שיחה צריכה להיות מדהימה

אך יש גם חששות נוספים. "בתחילת הדרך חשבתי שאמצא חשש אחד או שניים, ואז אפריך אותם ואוכל לפתוח להמון אנשים את הדלת לתקשר עם זרים, אבל בפועל רשימת החששות רק הולכת ומתארכת. בנוסף לשאלה אם בן השיחה יחבב אותם, אנשים חוששים שירגישו מבוכה, או שישתעממו מהשיחה. הם חוששים שהשיחה תיתקע ושתהיה שתיקה מביכה.

"אני חושבת שבסופו של דבר, דווקא משום שאנחנו לא מדברים עם זרים הרבה, אנחנו לא מפריכים ביומיום שלנו את החששות שלנו. גם אם פה ושם דיברנו עם זר, והיה לנו נחמד, נדמה לנו משום מה שזה היה המקרה הפרטי, ובפעם הבאה זה יהיה אחרת. אני מאמינה שכשמתרגלים לדבר עם זרים, החסמים יורדים, ואנחנו חווים שוב ושוב את התועלת בכך".

מה לגבי התחושה ששיחות מרובות עם זרים ישאבו מאיתנו אנרגיה שאנחנו זקוקים לה כדי להתמודד עם חובות היומיום?
"זה בעצם התיאור של אינטרוברט, אדם שאינטראקציה חברתית דורשת ממנו אנרגיה יותר מכפי שהיא ממלאת אותו מיידית באנרגיה. גם עבור אינטרוברטים אינטראקציה עם העולם היא חשובה, אבל היא תובענית יותר.

"נכון שלא כל השיחות שאנחנו עורכים עם זרים יהיו מדהימות, כמו שלא כל הספרים שאנחנו קוראים יהיו הכי אהובים עלינו ולא כל הסרטים ייכנסו לעשרת הגדולים שראינו, אבל רוב השיחות יהיו יותר בסדר מאשר לא בסדר, ואחת לכמה זמן תגיע זו שתהיה שווה את ההשקעה באחרות".

ואכן, אחד המפתחות להפחתת החשש משיחות הוא להנמיך ציפיות, אומרת סנדסטרום. "כאשר אנשים כבר נכנסים לשיחה עם זר, יש להם לפעמים איזו ציפייה שיהיה לה המשך או ש'יצא ממנה משהו', בעיקר כשמדובר בשיחה באירוע מינגלינג רשמי או חברתי, ולא סתם ברחוב.

"אבל אחד הדברים הכי משמעותיים שלמדתי מהמחקר שלי הוא שגם שיחות עם זרים שלא יהיה להן המשך, שלא מובילות לשום מקום, שאין להן 'תוצאה' למעט אינטראקציה קטנה, גם להן יש המון תועלת למצב הרוח שלנו ולאיכות החיים שלנו. מאז שלמדתי את זה, קל לי יותר להתחיל בשיחות האלה, כי אם הציפיות שלי לא גבוהות, השיחה כמעט לא יכולה 'להיכשל'. היא עושה את שלה בעצם היותה שיחה נעימה עם זר".

לא חייבים לשקר כדי להיפרד בנימוס

אנשים חוששים אולי שלא יידעו כיצד לסיים את השיחה, או שכעת יהיו מחויבים לנהל שיחה עם אותו זר בכל פעם שייתקלו בו במקרה, בשכונה או באוטובוס.
"סוגיית סיום השיחה היא משמעותית מאוד. באופן אישי, אני לא כל כך טובה בסיום שיחות. אני צריכה להזכיר לעצמי שאני יכולה לסיים את השיחה אם אני רוצה בכך, שזה לגיטימי, שאני בשליטה. ישנו גם פער מובנה לגבי סיום שיחות - אנשים חושבים שאחרים כבר רוצים לסיים את השיחה, לפעמים לפני שהם באמת רוצים, ואז הם מסיימים את השיחה מוקדם מדי. קיימים גם כאלה שמושכים את השיחה עד שמבחינת האדם השני זה מאוחר מדי. קשה מאוד לקלוע לזמן הסיום, שהוא מדויק לשני הצדדים.

"הסיום הנפוץ לשיחה הוא שקר. אנשים פשוט אומרים שהם צריכים לעשות משהו אחר. אבל בכל פעם שאני מעלה את הנושא בפני משתתפים בסדנאות עידוד התקשורת עם זרים שאני עורכת בקמפוס, יש מישהו שלא מבין מדוע אי-אפשר פשוט לנקוט גישה ישירה, ולומר משהו כמו 'ממש נהניתי לדבר איתך, אבל עכשיו הגיע הזמן לסיים', או 'Let’s Mingle' (כלומר, מיציתי אותך וברצוני לפגוש אנשים אחרים). ואז בסדנה כולם מופתעים ושואלים, 'מותר לעשות את זה?'. אני מנסה לעשות את זה יותר, ואני חושבת שזה עובד".

האם יש אנשים, אולי לא נוירוטיפיקלים, שעבורם עולם שבו כולם פונים לכולם עלול להיות מלחיץ ומטריד?
"לא חקרתי אנשים הנמצאים על הרצף האוטיסטי בהקשר של שיחות עם זרים, אבל פנו אליי אנשים על הרצף והמטפלים שלהם, והביעו עניין בסדנאות שלי, כי הם אמרו ששיחה קצרה עם זר יכולה להיות הזדמנות טובה לתרגל כישורים חברתיים, בסביבה בטוחה. בעיקר אם אנחנו מדברים עם אנשי שיר ות, שהעבודה שלהם היא להיות מנומסים. הסיכוי שאדם עם אוטיזם יחווה דחייה במקרה הזה היא נמוכה, וכשהוא מצויד בתחושת השייכות והשמחה מהשיחה הזאת, הוא יוכל אולי ליזום אינטראקציות עמוקות יותר, וגם אם לא - בכל זאת זה משהו".

סנדסטרום כן ערכה ניסוי במטופלים עם חרדה חברתית. "אנחנו חושבים שאנחנו יכולים להשתמש באינטראקציה קצרה עם זר כמעין שלב ביניים בחשיפה לזרים, לשם ההפחתה של החרדה החברתית, שמתנהגת כמו פוביה וכמוה מגיבה לטיפולי חשיפה. אפשר תחילה רק לחייך, אחר כך רק להסתכל בעיניים, אחר כך רק לומר שלום, וכן הלאה".

ההבדל בין זרים ברשת לזרים במציאות

האם אינטראקציה עם זרים ברשתות החברתיות יכולה לתת אותן תועלות?
"זו שאלה ששואלים אותי הרבה, ואין לי עדיין תשובות מהמחקר שלי. אנחנו יודעים שאנשים מרגישים יותר מוגנים באינטרנט, ולכן הם יגיבו יותר בקלות לדבריו של אדם זר ברשתות מאשר פנים אל פנים, אבל כיוון שהם מרגישים יותר מוגנים, לפעמים התשובה הזאת דווקא תהיה לא נעימה, וזה אחד הדברים שעלולים להפוך את האינטרנט למקום נורא. ישנו גם תיעוד לכל טעות, ואנשים שבכלל לא ניהלת איתם את השיחה הזאת יכולים להגיע ולעשות ספין למה שאמרת. אז יש פה סיכונים אמיתיים.

"עם זאת, כאשר הכוונות של שני הצדדים טובות, חלק מהחששות פוחתים כשמדובר באינטראקציה ברשתות. אנחנו לא כל כך חוששים משתיקות. קל לנו יותר לסיים שיחה. אנחנו כן יודעים שכשאנשים אוהבים פוסט שכתבת, תחושת השייכות והחיבור שלך לקהילה עולה, אז אנחנו כן רואים אותו סוג של תועלות, אם כי אולי לא באותה עוצמה. ייתכן להיות שקשר עם זרים ברשתות החברתיות יכול להיות קרש קפיצה לקשר במציאות".

בתקופת הקורונה ערכה סנדסטרום מחקר שבו חיברה בין זרים לשיחת זום. "הם העריכו שישוחחו זה עם זה בערך רבע שעה. בסופו של דבר, זמן השיחה הממוצעת היה בערך 40 דקות! והם יצאו מהשיחה הזו הרבה יותר שמחים ומרוצים מאשר העריכו מראש".

ליזום שיחה, גם למען האחרים

בימים אלה סנדסטרום מרחיבה את מחקריה כדי להראות שמי שיוזם שיחות למעשה תורם בכך גם לבני שיחו, ולכן זו דרך לשפר את החברה שבה אנחנו חיים. מחקר שערכה במוזאון טייט בלונדון, ובו מתנדבים התבקשו לפנות למבקרים ולהציע להם הסבר או שיחה על הפריטים המוצגים, הראה שהמבקרים בדרך כלל שמחים שפנו אליהם, וזאת לעומת ההנחיה שקיבלו המתנדבים הללו מהמוזיאון, לפנות רק למי שמבקש זאת במפורש, כדי לא להטריד את המבקרים.

"לפעמים מדברים בספרות הסוציולוגיה על 'העבודה הרגשית' של אנשי שירות, כמו אשת הנקניקיות שלי או הבריסטות בניסוי שלי בסטארבקס, ואומרים, 'אוקיי, בשבילך זו אינטראקציה נחמדה עם זר זמין, ובשבילם זו 'עבודה רגשית', הצורך להיות שוב ושוב נחמדים לזרים, ללא תלות במצב הרוח שלהם באותו הזמן. אבל ברמה האנקדוטלית, כששאלתי אנשי שירות אם הם אוהבים תקשורת עם הלקוחות שלהם, הם אמרו שהם שמחים לנהל עם הלקוחות שיחה קטנה. לדבריהם, זה מעביר את המשמרת מהר יותר".

סנדסטרום, שמקפידה היום לשוחח עם זרים, מצאה את עצמה לפני כמה חודשים עם זוג בתיאטרון. "האישה הרגישה לא טוב והיא רצתה לשבת במעבר, אך בטעות נתנו לה כרטיס לכיסא פנימי והיא הייתה לחוצה מאוד. מצאתי את עצמי שואלת עבורם את האנשים במעבר אם הם מוכנים לקום, וכמובן הם הסכימו, אנשים הם בדרך כלל נחמדים. הבעל אמר לי, 'לא הייתי יכול לעשות את מה שאת עשית', וחשבתי, 'באמת, גם אני עד לא מזמן לא יכולתי לעשות את זה', אבל הנה עשיתי את זה והבאתי תועלת לזוג הזה, ונתתי הזדמנות לזוג השני להיות להם לעזר, וזו הייתה חוויה חיובית גם להם. אני חושבת ששיחות עם זרים הן בעיקרון מעשה חומל, מעשה חיובי מבחינה חברתית".

סנדטרום גם מאמינה ששיחה עם אנשים שונים מאיתנו יכולה לעזור להפחית סטריאוטיפים. "עד שאת מדברת עם אדם, את לא תמיד יודעת שההוא מכין פאות וזה כותב שירי ילדים. אני חושבת ששיחות רנדומליות עוזרות לנו להרגיש שאנשים הם בסך הכול בסדר. כל מיני סוגים של אנשים".

אחד החששות הגדולים של השנים האחרונות משיחות עם זרים הוא המחשבה ששיחה תתפרש כהצעה רומנטית, אפילו הטרדה. "גברים חוששים שנשים יראו בהם מטרידים ונשים חוששות שהיענות לשיחת חולין תתפרש כפתח להצעה רומנטית. אנחנו צריכים לחשוב על סימנים שאפשר לחדד כדי להבהיר שזו סתם שיחה".

מה גילו המחקרים

פער החיבוב
התברר שאנשים מעריכים בחסר את מידת החיבה שרוחשים להם זרים שזה עתה פגשו

תחושת שייכות
בניסוי ברשת סטארבקס, נבדקים שהתבקשו לנהל שיחה עם הבריסטה דיווחו לאחר מכן על תחושת שייכות גבוהה יותר

יוזמה שמתקבלת בברכה
בניגוד לתפיסה שרווחה במוזיאון טייט בלונדון, התברר שהמבקרים בדרך כלל שמחו כשמתנדבים במקום פנו אליהם כדי לדבר על הפריטים המוצגים

ד"ר גיליאן סנדסטרום

אישי: אשת מחשבים בריטית שעבדה במשך עשור בתכנות וחזרה לאקדמיה כדי ללמוד פסיכולוגיה, בעקבות חשיפה לתחום הפסיכולוגיה החיובית

מקצועי: ד"ר לפסיכולוגיה של הנחמדות באוניברסיטת סאסקס, בריטניה. את הדוקטורט עשתה בקנדה, בהנחיית אליזבת' דן, מהמובילות בתחום של חקר השמחה. מתמקדת בנתינה חברתית, קשרים חברתיים חלשים וקשרים בין־דוריים

עוד משהו: מנחה סדנאות להסרת חסמים ושיפור היכולת לשוחח עם זרים