"התקרה לא תתמוטט" היא דימוי שימושי בפרשנויות עיתונאיות. אבל הפעם היא אינה דימוי, ויש אפילו סיכוי מסוים שהיא תתמוטט. ואם היא תתמוטט, אבוי למערכת הפיננסית.
● שלוש שנים ונגיף אחד: הדיקטטור ניצח, סין הפסידה | פרשנות
● הודו העולה, הודו השוקעת: התמ"ג קופץ, העיר הקטנה נעלמת | פרשנות
"התקרה" היא תקרת־החוב של ממשלת ארה"ב. הקונגרס יצר אותה לפני 105 שנה כאשר ארה"ב הייתה הנושה הגדולה ביותר בעולם. איש לא העלה בדעתו שיום אחד היא תהיה בעלת החוב הגדולה ביותר: 31.49 טריליון דולר, נכון לזמן כתיבת הטור.
בדצמבר 2021 הקונגרס הגביה את תקרת האשראי ב־2.5 טריליון דולר, והעמיד אותה על 31.4 טריליון. שרת האוצר ג'אנט ילן הזהירה את הקונגרס בסוף השבוע, כי ראשה של ארה"ב יתנגש בתקרה הזו ביום ה' השבוע, וזה הזמן להגביה או להשעות אותה.
חדלות פירעון בדרך?
בוושינגטון אינם מפהקים לעת הזו, אבל גם אינם רועדים מפחד. משברי תקרה הם לחם חוקה של עיר הבירה, בייחוד כאשר הדמוקרטים מחזיקים בבית הלבן והרפובליקאים מחזיקים לפחות באחד משני בתי הקונגרס.
הסיבה לחלוקת העבודה הזו היא שהרפובליקאים חושבים את עצמם ל"מפלגת האחריות הפיסקאלית" בעוד שהדמוקרטים הם המפלגה הפזרנית. הרפובליקאים נוטים להעניש ממשל דמוקרטי באמצעים הרגילים, כמו הגבלות תקציביות; ובאמצעים הרגילים פחות, כמו מתיחת החבל עד קריעה, על ידי הגבלת יכולתה של הממשלה ללוות כסף.
הממשלה מגייסת כסף בעיקר באמצעות מכירה של אגרות חוב והיא צריכה לשלם ריבית על האג"חים. הריבית השנתית מוערכת ב־3.5 טריליון דולר. כדי לפרוע אותה, הממשלה צריכה להנפיק עוד אג"חים. אבל אם תקרת החוב אינה מוגבהת, או מושעית, היא אינה רשאית להנפיק. או אז היא יכולה להוציא רק את הכסף הנכנס לקופותיה מגביית מסים.
מאחר שההכנסות נופלות בהרבה מן ההוצאות, הממשלה צריכה להחליט את מה היא רוצה לממן: את הריבית על האג"חים, או את תקבולי הביטוח הלאומי ואת תשלומי הביטוח הרפואי של עשרות מיליוני אמריקאים. אם היא לא תשלם את הריבית, היא תיקלע לחדלות פירעון. אם היא לא תממן הוצאות חברתיות, רשת הביטחון החברתית תיפרם.
מה יעשו הרפובליקאים?
ארה"ב שמטה חלק מחובותיה ארבע פעמים לאחר מלחמת 1812, כולל בזמן מלחמת האזרחים ובמהלך השפל של שנות ה־30. פעמיים היא עשתה כן כאשר סירבה במפגיע לכבד את התחייבויותיה להמיר דולר נייר בכסף ובזהב. ״הדולר הוא המטבע שלנו - והוא הבעיה שלכם״, אמר ב־1971 שר האוצר האמריקאי ג'ון קונולי לממשלות העולם, ברגע של ציניות.
חדלות הפרעון הוולונטרית אינה דומה כמובן לחדלות פרעון, שתיכפה על הממשלה מפני שייגמר לה הכסף. הנזק עלול להיות פנומנלי, אולי ארוך־טווח, אם ארה"ב תכבד את חתימתה שלה.
הפעם האחרונה שבה רוב רפובליקאי בבית הנבחרים השתעשע באיום של אי־הגבהת התקרה הייתה ב־2013, בשנה החמישית של נשיאות ברק אובמה. הרפובליקאים התנו את הגבהת התקרה בביטול המימון ל־Obamacare, ביטוח הבריאות המורחב, שהקונגרס אימץ ב־2010, אשר היה רוב דמוקרטי גדול בשני בתיו. בסופו של דבר, התקרה הוגבהה במספר חודשים, העניין נדחה והלך, עד שנשיאות אובמה הסתיימה.
מה יכול להביא את הרוב הרפובליקאי החדש להתפרע? קודם כול, ההרגל רב השנים של הענשת הדמוקרטים; אבל גם יחסי הכוחות בתוך סיעת הרוב. לרפובליקאים יש הרוב הקטן ביותר מאז ומעולם, ארבעה מושבים (מתוך 435). בשבוע הראשון של ינואר, קבוצה קטנטנה של קיצונים ימניים בתוך המפלגה הצליחה להכשיל את בחירת יושב ראש הבית 14 פעמים. היא התפשרה רק לאחר שהובטחה לה זכות וטו למעשה על כל פעולות הסיעה.
האם הקיצונים ינצלו את קלף המיקוח כדי למנוע את הגבהת התקרה? יש כנראה די רפובליקאים ודמוקרטים בבית הנבחרים כדי לאשר הגבהה, בהנחה שהסנאט, שיש בו רוב דמוקרטי דחוק, יסמוך את ידיו. אבל סיעת הרוב בבית הנבחרים בוודאי לא הייתה רוצה לפתוח את שלטונה בהתפצלות פנימית ובעיסקאות מאחורי הקלעים.
אגב, אף כי הראש יתנגש בתקרה ביום חמישי, לממשלה הפדרלית יש די אמצעים כדי להוסיף ולצוף עד חודש יוני. ניסיון 25 השנה האחרונות חוזר ומראה, כי כל אימת ששעת האפס מתקרבת, הקונגרס מצליח להתעשת איכשהו.
בין טראמפ לביידן
בינתיים הושלכה פצצה פוליטית אל חללה של וושינגטון. בשבוע שעבר התברר, אם נגיד את זה בפשטות, שג'ו ביידן גנב מסמכים מסווגים מן הבית הלבן בינואר 2017, כאשר סיים את כהונתו כסגן נשיא בממשל אובמה. המסמכים התגלו בספרייתה של קרן מחקר פרטית הקרובה אל ביידן ואחר כך גם במוסך ביתו במדינת דלאוור. נראה שבין המסמכים יש גם כאלה המסווגים כ"סודיים ביותר".
זה גילוי מחריד בשביל הנשיא, בייחוד על רקע החקירה הפדרלית נגד הנשיא לשעבר דונלד טראמפ. אך טראמפ חשוד באחזקת מסמכים מסווגים במועדון הגולף הפרטי שלו בפלורידה. כמובן, ההבדל הוא שעוה"ד של ביידן הם שהודיעו למשרד המשפטים על מציאת המסמכים, בשעה שטראמפ ניסה להסתירם.
ביום ו' שר המשפטים מיהר למנות תובע מיוחד לחקור את הפרשה. התובע בא מתוך משרד המשפטים, אבל מקבל עצמאות גמורה. חקירות כאלה יכולות להתארך חודשים רבים, לפעמים שנים. לנשיא אין שנים. עליו להחליט בקרוב אם ברצונו להתמודד על כהונה נוספת, ב־2024.
דמוקרטים תוהים על מה חשב ג'ו ביידן כאשר סילק את המסמכים מן הבית הלבן. ומה צריכים האמריקאים להסיק? שהנשיא גנב ומעל באמון? או שהוא עובר בטל זקן, שזכרונו בגד בו?
חזקה על הרפובליקאים שיסחטו כל קורטוב של יתרון פוליטי אפשרי מן הפרשה. לפני שש שנים הם מיררו את חיי הילרי קלינטון על רקע חשדות של העלמת מידע, וקירבו את תבוסתה בבחירות. הרפובליקאים מתנשפים בדרך אל חדרי הוועדות בבית הנבחרים. עכשיו, כאשר כל פטישי היושב ראש בידיהם, הם מתכוונים לענות את הנשיא בכל כלי אפשרי.
וושינגטון חוזרת אל המקום שבו היא נמצאת כל אימת שיש בה ממשלה חצויה: שדה קרב, שבו הפוליטיקה המפלגתית מנצחת את המדינאות. רוצים הפרדת רשויות? קבלו אותה.
רשימות קודמות בבלוג וביואב קרני . ציוצים (באנגלית) בטוויטר
כתבות
ני"ע
