תקשיבו לנשיא: מנעו את קריסת הבית וחתרו להסכמה רחבה

הכותב הוא פרופסור אמריטוס למשפטים באוניברסיטה העברית, כיהן כחבר כנסת ושר. חבר בוועד המנהל של המרכז להעצמת האזרח

באחת הישיבות הראשונות שכינס יו"ר ועדת החוקה, ח"כ שמחה רוטמן, כדי לדון ברפורמה המשפטית, הצעתי לוועדה "לשקול את ההמלצות הבאות לגבי הסוגיה הכללית. האחת: בהמשך למסורת שהייתה בבית הזה - לחתור להסכמה רחבה. זה קריטי וחשוב מהרבה סיבות. השנייה: אם תתקבלנה החלטות משמעותיות חוקתיות, ראוי לשקול ללכת לתחולה דחויה לכנסת הבאה, כמו שעשינו בחוק יסוד: הממשלה (בחירה ישירה), החוק שהנהיג בחירות ישירות לראשות הממשלה. חוק זה התקבל ב־1992 והופעל ב־1996. זה רעיון חשוב. גם בהצעות הנוכחיות יש הבדלים לגבי מתי מותר לכנסת לעשות את ה־Override, ההתגברות. הדבר השלישי: ראוי וכדאי לעשות פיצול של הנושאים ולדון בהם בנחת בהדרגה" (ועדת החוקה 16.1.23). 

● הביקורת על מערכת המשפט לעתים מוצדקת, אך לא זו הדרך | דוד מילגרום, דעה

מאז נמשכו הדיונים בוועדה מבלי להגיע להסכמה רחבה. בינתיים הגיש היועץ המשפטי של ועדת החוקה חוות־דעת המציינת את חשיבות ההסכמה הרחבה, וכמו כן תמך בעמדה המחייבת תחולה דחויה של השינויים לכנסת הבאה. גם היועצת המשפטית לממשלה הגישה את הערותיה והדגישה את חשיבות ההסכמה הרחבה.

ערעור תרבות הממשל

בנוסף, ננקטו בעת האחרונה כמה מהלכים המערערים את המסורת ואת תרבות הממשל בישראל, ובכללם מינוי שני שרים במשרד הביטחון ומסירת אחריות על המינהל האזרחי לשר הנוסף, מינוי שני שרים במשרד הרווחה, שינוי באחריות הפיקודית על המשטרה ועוד.

השבוע הכריז נשיא המדינה יצחק הרצוג על מתווה להתמודדות עם המשבר החוקתי־פוליטי. הנשיא קיבל את המסר הציבורי הנרחב של הצורך למנוע את המשך החקיקה ללא הידברות. יש לקוות שהמתווה יהווה מצע לשיח בין הצדדים להשגת ההסכמה הרחבה. לשם כך יש לעצור את המשך הליך החקיקה עד לגיבוש ההסכמות.

חיפזון והגזמה

בימים כתיקונם, כשהדיון היה בכל נושא בנפרד, תמכתי בשינויים בהזדמנויות שונות. כיום אני חייב לומר שלאחר שלמדתי את ההצעות בכללותן, לא אוכל לתמוך בהצעות הללו. הטעם לכך הוא שבימים כתיקונם בעבר, תמכתי בשינויים מעת לעת. אבל כיום אנחנו נמצאים במצב שבו המערכת הפוליטית נוקטת דרך נחפזת, מוגזמת, חובקת־כל מבחינת הרפורמות המוצעות, באווירה של עימות ואולי אף עוינות כלפי הרשות השופטת וכלפי מערכת המשפט בכלל.

כל אחת מההצעות בנפרד ראויה לדיון מעמיק ומסודר. אם היו מונחות אחת לאחת, על פני תקופה באופן הדרגתי, סביר מאוד שחלק מההצעות הייתי יכול לקבלן עם תיקונים כאלה ואחרים. אבל העובדה שהוגשו סדרת הצעות ביחד, בחבילה אחת ובו־זמנית, ושכולן מכוונות רק לכיוון אחד - להגדיל את כוח הממשלה, לצמצם את סמכות בתי המשפט, לצמצם את התפקיד השיפוטי בחברה וגם לקצץ בכנפיים של המערכת המשפטית בכלל - מעלה בעיניי את החשש שאין כאן רק כוונה לשינוי ותיקון, אלא גם כוונה מערכתית להחליש ולערער את האיזונים שהתקיימו במדינת ישראל עשורים רבים עד כה; והתיקונים מתייחסים גם להיבטים מוסדיים, כמו מינוי שופטים, ביקורת שיפוטית, דרישת קוורום גם בכנסת מצד אחד וגם דרישת קוורום של בית המשפט, וגם בהיבטים מהותיים כמו ביטול הסבירות והנהגת פסקת התגברות ברוב של 61.

השינויים הללו הם בגדר תמורה יסודית של כללי המשחק, שינוי יסודי של שיטתנו המשפטית כפי שאנו מכירים אותה מזה עשרות בשנים. שינויים חוקתיים כגון אלה, על־מנת שיתקעו יתד בשיטתנו המשפטית, ועל־מנת שיקבלו אמון ציבורי אמיתי ורחב - חייבים לבוא במסגרת הסכמה רחבה. כך עשינו בגיבוש חוקי היסוד בשנת 1992, וכך היה גם במאמץ החוקתי בכנסות ה־16 וה־17 בוועדת החוקה בראשות ח"כ מיכאל איתן ולאחר מכן בראשות ח"כ פרופ' מנחם בן־ששון.

כאשר הוקמה על־ידי נשיא המדינה בשנת 2005 ועדת מגידור לבחינת סדרי הממשל, והכינה דוח במשך למעלה משנתיים, בשיתוף המרכז להעצמת האזרח (שסיפק את התשתית המקצועית לפעולת הוועדה), הוועדה פעלה להגיע להצעה תוך הסכמה רחבה, ולא בכדי בין חבריה היו מכלל חלקי הציבור. במסגרת אותה ועדה עמדתי בראש שתי ועדות משנה, והגשנו הצעות כאשר העיקרון המנחה שלנו היה הסכמה רחבה.