כוונות טובות, נזק אדיר: היכולת להגיע להסכמות ירדה פלאים אחרי מתווה הנשיא

לעיתונאים יש נטייה להיטפל לפרטים הכי שוליים בתוך התמונה הכוללת. לא אהרוס את המסורת העיתונאית, ואנהג כך גם אני בנוגע למתווה שהציג נשיא המדינה יצחק הרצוג. הוא קרא למתווה שלו "מתווה העם". לדעת הרצוג, המתווה שהוא גיבש הוא מתווה ראוי. זכותו. אבל למרות מעמדו הרם ולמרות הייחוס המפואר - הוא לא "העם". אולי הוא "אחד העם", אבל הנשיא הוא לא העם.

כמה יהירות וזחיחות נדרשות כדי להציג מתווה קונסטיטוציוני מרחיק לכת, ללא תמיכה של הקואליציה, ללא שותפות עם האופוזיציה, ללא מעורבות של נשיאת בית המשפט העליון או של היועצת המשפטית לממשלה - ולקרוא למתווה שלך "מתווה העם"?

אומנם נטפלתי פה כאמור לפרט שולי, אך האמת שהפרט האנקדוטלי הזה מספר את כל התמונה.

● הפגנות וחסימות ברחבי הארץ; הרצוג: "זה רק תחילת הדיון" 
● מתווה הנשיא: ללא רוב לקואליציה בוועדה לבחירת שופטים וללא פסקת התגברות 
● פורום קהלת משנים זווית: "יש חשיבות רבה להשגת הסכמה רחבה" 

יצחק הרצוג, לכאורה עם כוונות טובות, עשה נזק אדיר ליכולת של הצדדים להגיע לפשרה. ברגע שנשיא המדינה בכבודו ובעצמו מציג את "מתווה העם" בשעה 20:30 לעיני כל האומה ומזהיר מפני מלחמת אזרחים אם המתווה לא יאומץ - הסיכוי להצליח להגיע לפשרה אחרת פחת דרמטית.

מפלגות האופוזיציה הודיעו על תמיכה במתווה. חלקן בפירוש כמו המחנה הממלכתי, חלקן ברמז כמו יש עתיד, וחלקן בשתיקה דקה או בחצי קריצה. המתווה הזה כל-כך טוב להן, שהן אפילו לא טרחו לעשות "קמפיין געוואלד" על כמה שהמתווה גרוע ומוטה, כדי לנסות להשיג עוד קצת הישגים. המתווה הזה מספיק טוב גם בלי הגעוואלד של הרגע האחרון. 

מתווה יומרני 

עכשיו לגופו של עניין: המתווה היומרני קובע כי "כל ההסדרים הקבועים במסמך זה מהווים מקשה אחת, שנבנתה בשים לב למערך האיזונים שיש לקיים בין רשויות השלטון, ויש לראותם כמכלול. כלומר, אף חלק במסמך זה אינו עומד בפני עצמו, לבדו, אלא הוא תלוי ביתר חלקי המסמך".

או במילים אחרות, לא ניתן לעשות "צ'רי פיקינג" רק לחלקים מסוימים מתוכו.

הבעיה השורשית לטעמי ב"מתווה העם" היא שהוא נכתב כאילו שמדובר בסמינר אקדמי עצמאי או בהצעה של גוף מחקר ומדיניות. הרצוג התעלם לחלוטין מהסיטואציה הפוליטית שבה יש צד אחד שניצח בבחירות, ויש לו 64 מנדטים, והוא מעוניין להוציא את המדיניות שלו לפועל.

גם אם הצד המנצח רוצה להתפשר, וראוי שהוא יתפשר, אי-אפשר להגיש מתווה מנותק לחלוטין מתוצאות הבחירות ולצפות שהקואליציה תיקח אותו. לא פלא, כאמור, שהקואליציה כאיש אחד בלב אחד פסלה את המתווה, ואילו האופוזיציה בירכה. 

סוגיית חוקי היסוד

בואו נדון אודות חוקי היסוד: לפי הצעת הרצוג, הידוע בכינוי "העם", חוק יסוד דורש רוב של 61 חברי הכנסת בשלוש קריאות ולאחר מכן רוב של 80 חברי כנסת בקריאה רביעית, או רוב של 70 חברי כנסת אם מדובר בכנסת הבאה, וגם זה תלוי בתוספת סייגים.

כלומר, הממשלה לא תצליח לחוקק או לשנות חוק יסוד כלשהו, כי אין שום סיכוי שהיא תצליח להעביר אותו ברוב של 70 חברי כנסת, שלא לדבר על 80. רק להזכירכם: אפילו חוק יסוד הלאום - חוק דקלרטיבי נטול משמעות מעשית כלשהי - עבר לאחר שנים על גבי שנים של דיונים, ברוב של של 62 חברי כנסת בלבד.

אז נכון, נקבע במתווה כי "אין לבית המשפט סמכות להפעיל ביקורת שיפוטית על חוקי יסוד שעמדו בכל התנאים הפרוצדורליים הנדרשים לחקיקתם, בהתאם להסדר הקבוע במסמך זה", אבל אם לא ניתן בפועל לחוקק חוק יסוד - למי אכפת אם בית המשפט העליון אין סמכות לדון אודות חוקי היסוד? אני מציע להיזכר באיזה רוב עבר חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. למעשה, "העם" החליט להנציח את המצב הקיים ולמנוע כל אפשרות לשנותו חרף רוב קואליציוני ברור.

החרדים קיבלו מ"העם" פטור מגיוס, שיהיה מעוגן בחוק יסוד. אלא מה? המתווה דווקא שם לא מפרט כלום. "יגובש מתווה מוסכם לשירות צבאי או לשירות לאומי אזרחי. עיקרי המתווה יחוקקו בתיקון לחוק יסוד, ולפיכך יהיו חסינים מביקורת שיפוטית". זו בדיחה. "יגובש מתווה מוסכם". יחלפו יובלות עד שיגיע מתווה מוסכם על שירות צבאי או לאומי לחרדים, ובינתיים מה? כזכור, המתווה אמור לעבור כמקשה אחת. 

עוד חורים במתווה 

אפשר להמשיך עוד ועוד ולהסביר את כל החורים במתווה. קחו לדוגמה את ביטול עילת הסבירות. המתווה קובע כי "החלטות של שרים בענייני מדיניות לא ייפסלו מחמת אי-סבירות בלבד, אלא אם יש בהן משום שרירותיות, או שהן מופרכות". לאור אי-האמון הקיצוני בין הקואליציה לבין בית המשפט העליון, מה ההיגיון שהקואליציה תסכים להחליף את "עילת הסבירות" ב"עילת המופרכות"? שופט הסבור כי ההחלטה לא סבירה בעיניו, מעתה יכתוב שמדובר בהחלטה מופרכת. 

קחו את הרכב הוועדה לבחירת שופטים. הסוגיה הכי נפיצה בכל הרפורמה של הקואליציה, אשר דורשת (דרישה רעה לטעמי) שיהיה לקואליציה רוב בוועדה לבחירת שופטים.

מה מציע המתווה? "הוועדה לבחירת שופטים תכלול 11 חברים: שר המשפטים ושני שרים נוספים שתבחר הממשלה. נשיא בית המשפט העליון ושני שופטים אחרים של בית המשפט העליון שייבחרו על-ידי חבר שופטיו. שלושה חברי הכנסת, ביניהם חבר קואליציה אחד ושני חברים מסיעות אופוזיציה שונות. נציג הקואליציה ייבחר על-ידי הקואליציה; נציגי האופוזיציה ייבחרו על-ידי סיעות האופוזיציה. הצטרפה סיעת אופוזיציה לקואליציה או פרשה סיעה מהקואליציה, ייבחרו נציגים חדשים בהתאם".

וכאן מגיעה גולת הכותרת "שני נציגי ציבור, משפטנים… שימונו בהסכמה בין שר המשפטים לנשיא בית המשפט העליון".

המתווה גם נותן שריון לחבר ועדה ערבי וכן פרטים נוספים, אך לא ניכנס לכך כעת.

המתווה למעשה נותן כוח רב לנשיא בית המשפט העליון, כוח גדול בהרבה מהכוח שיש לו כיום. על-פי המתווה, יהיה לנשיא גם את קולות שני חבריו בבית המשפט העליון המכהנים איתו בוועדה, וגם יהיה צורך בהסכמה אישית שלו למינוי של שני נציגים נוספים. על כך יש להוסיף עוד שני נציגי אופוזיציה שייבחרו על-ידי האופוזיציה.

על-מנת למנות שופט לבית המשפט העליון יהיה דרוש רוב של 7 מתוך 11. אז הבה נבחן את התוצאה: שני נציגי אופוזיציה ועוד שלושה שופטים בבית המשפט העליון  כבר מספיקים כדי להטיל ווטו על כל מינוי לעליון. וזה עוד לפני שאנחנו מוסיפים שני נציגי ציבור שמתמנים בהסכמה בין שר המשפטים לבין נשיא העליון.

במובן הזה, המתווה רק מחליש את הכוח של הקואליציה למול המצב הקיים. 

שפך דלק למדורה 

לנשיא המדינה אין סמכות לכפות פשרה או לקבוע מתווה על אפה וחמתה של הקואליציה. אם כך, לכאורה, שום נזק לא נגרם. על פניו, עוד הצעה ועוד מתווה, אחד מיני רבים, שהועלו ולא הוסכמו. אך בפועל, הנזק הוא אדיר. היכולת כעת להגיע להסכמות אחרות - ירדה פלאים. הנשיא הרצוג הזהיר בנאום לאומה שנשא ממלחמת אחים ושפיכות דמים, אך לצערי עשה זאת יחד עם שפיכת גלון בנזין לתוך המדורה.

כעת נותר רק להבין מה המניע של הרצוג לפעול כפי שפעל, הרי תמים ונאיבי הוא לא. אולי הוא החליט לחזור לכור מחצבתו בשמאל, אולי נבהל מהמתקפות נגדו בשבועות האחרונים, אולי זו באמת דעתו, ואולי פשוט נמאס לו,והוא החליט לצאת מהאירוע בקול תרועה רמה. דבר אחד בטוח: אם ככה יצא - היה עדיף שכלל לא היה נכנס.