כל הדרכים מוליכות לבגדאד, או מוליכות מבגדאד. בחוכמה שלאחר מעשה, 20 שנה בדיוק לאחר שארה"ב פתחה במלחמה נגד סדאם חוסיין, ברור בהחלט שזה היה המאורע הפוליטי והצבאי המכונן של זמננו.
● מחאה בצרפת: "יום זעם" ואי־אמון בפרלמנט נגד העלאת גיל הפרישה בשנתיים
● הסעודים חשבו שקנו את קרדיט סוויס במחיר מציאה - והפסידו בענק
● להעלות את הריבית או לא? הדילמה הגדולה של הפד
למען האמת, יוזמי המלחמה ההיא התכוונו להפוך אותה למאורע מכונן. הם רק לא התכוונו שהוא יכונן את מה שהוא כונן. אלה מביניהם שעדיין בין החיים צריכים להתחבא השבוע בפינה חשוכה במיוחד. אחריות מוטלת עליהם לאחד הכעשלונות האסטרטגיים והאנושיים הגדולים ביותר של הזמן המודרני.
זו הייתה מלחמת-שווא. הסיבה הרשמית שניתנה לה הייתה כוזבת מעיקרה: הצורך לפרוק את נשק ההשמדה ההמוני של עיראק. מזכיר המדינה של ארה"ב ישב במועצת הביטחון של האו"ם, בפברואר 2003, בשידור טלוויזיה חי, והציג מבחנה. היא הייתה ריקה, אבל היא נועדה להמחיש את הקלות שבה הנשק הביולוגי מתוצרת סדאם חוסיין יוכל להשמיד. האמריקאים אפילו הציגו סרטוטים גראפיים של המעבדות הסודיות, שפיתחו את הנשק ההוא.
חיילים אמריקאים באחד מהארמונות של סאדם חוסיין / צילום: Associated Press, John Moore
לא היו מעבדות, לא היה נשק, לא היו מבחנות. לא היה אפילו מודיעין אמין שאושש את התיזה. כפי שהתברר אחר כך, הפרטים-לא-פרטים האלה באו מצד גולים עיראקיים, שקיוו לחזור אל בגדאד על כידונים אמריקאיים.
הכישלון עצום הממדים הבאיש את ריחו של הביון האמריקאי לדור שלם. הזהרותיו בשנים הבאות מפני איומים על שלומן של הדמוקרטיות המערביות התקבלו במשיכת כתפיים או באי אמון. זה כלל גם את ההזהרות על פלישתה הממשמשת ובאה של רוסיה לאוקראינה. התברר אחר כך שהן היו מרשימות במידת הדיוק שלהן, אבל צילה של עיראק מוסיף להתארך, מוסיף להזין פקפוקים.
"המלחמה האידיאליסטית ביותר"
החשש מפני נשק ההשמדה ההמוני היה התירוץ. יוזמת המלחמה, שנה וחצי ופחות לאחר התקפת אל קאעידה על אמריקה, יצאה משולחנותיהם של מתכננים אסטרטגיים בבית הלבן ובפנטגון. אחד הבולטים שבהם היה המשנה לשר ההגנה, פול וולפוביץ, אינטלקטואל ניאו-קונסרבטיבי ואיש ממשל מנוסה.
הוא אישר, זמן קצר לאחר המלחמה, כאשר אופוריה של ניצחון שרתה על וושינגטון, שמאחורי טענת נשק ההשמדה עמדה התקווה לכונן בעיראק "מדינה דמוקרטית פרו-מערבית", שתהיה "מקור עצמאי של סמכות על הדת השיעית", היינו תנהל תחרות תיאולוגית ואידיאולוגית עם איראן.
אזרחים מפילים פסל של סאדם חוסיין לאחר הפלישה של ארה''ב למדינה / צילום: Associated Press, JEROME DELAY
פרשן בכיר ב"וושינגטון פוסט" דיבר אז בהתפעלות על "המנוע האינטלקטואלי של וולפוביץ", לאחר שהבכיר האמריקאי נשא נאום בעיר העיראקית אל-חילה, בסתיו 2003. "יש אנשים בעולם האומרים שהערבים אינם מסוגלים לכונן דמוקרטיה", צוטט וולפוביץ. "אני חושב שאלה שטויות. יש לכם ההזדמנות להפריך אותם. אז עשו-כן, בבקשה".
הפרשן המתפעל, דיוויד איגניישס, שהתלווה אל וולפוביץ, כתב אז, כי "אפשר שזו המלחמה האידיאליסטית ביותר שהתנהלה בזמן המודרני - מלחמה, שהצדקתה המושלמת ביותר, עם כל ההפרזות המטעות על נשק השמדה המוני ועל טירוריסטים מאל קאעידה, הייתה להפיל רודן, וליצור את האפשרות של עתיד דמוקרטי"
הציטוט הזה בא להמחיש את האווירה בוושינגטון בימים ההם: ניתוק כמעט מלא מן המציאות ושביעות-רצון עצמית, שהעמידה בספק את רצינותה של אמריקה ואת שכלה הישר.
"לעזור לישראל"?
עד מהרה היא שקעה בדיונות של עיראק. האסון, בייחוד לעיראקים עצמם, התחיל להתחוור בתוך חודשים אחדים. מרכז אקדמי אמריקאי העריך, כי בערך 300 אלף עיראקים נהרגו. בערך שני שלישים מהם היו אזרחים. 8,000 אמריקאים נהרגו, חיילים ואזרחים עובדי-צבא.
אישה עיראקית נושאת את הילד שלה בבגדד בזמן הפלישה האמריקאית לעיר / צילום: Associated Press, JEROME DELAY
שערי עיראק נפתחו בפני הטרוריסטים שהמלחמה הזו כמו נועדה לגרש. בצל האסון התפתחה דאע"ש. איראן גייסה מיליציות שיעיות מאפגניסטן עד לבנון, ופרסה אותם על פני כל המזרח התיכון.
הגיעו הדברים לידי כך שב-2006, ועדת חקירה דו-מפלגתית בוושינגטון קראה להוציא מייד את כוחות ארה"ב מעיראק, בלי שים לב לתוצאותֿ, ועל רקע של כישלון גדול. למרבה המזל, ג'ורג' בוש הבן, בשלהי נשיאותו, סירב. הוא שלח תגבורות, העמיד בראשן גנרל נועז, דייוויד פטראוס, והצליח להציל את עיראק מהתמוטטות. אבל ב-2012 דאע"ש נכנסה למוצול, וכוננה את הח'ליפות האיסלאמית שלה, המעסיקה שורה של צבאות עד עצם היום הזה. את דאע"ש הקים והנהיג אחד מקציני סדאם חוסיין.
נשיא ארה''ב לשעבר, גורג' בוש, נושא דברים על המלחמה בעיראק בגרנד ראפידס, 20 באפריל 2007 / צילום: Associated Press, Carlos Osorio
לפני 20 שנה, חלק ממבקרי המלחמה ייחסו אותה למזימה של פרו-ציונים בממשלת ארה"ב, שרצו "לעזור לישראל". יהיו המניעים המקוריים אשר יהיו, המלחמה הזו הסבה נזק עצום ממדים לביטחונה הלאומי של ישראל. סדאם חוסיין אמנם סבסד את משפחותיהם של טרוריסטים מתאבדים בשטחים, אבל עמד כחומה בצורה נגד איראן. נפילתו אפשרה לאייאתוללות להתחיל לממש את החלום רב-השנים - זה שעוד פרס העתיקה הייתה שקועה בו - לכונן רצף טריטוריאלי מן הים הכספי עד הים התיכון, מטהראן עד ביירות.
אלמלא הייתה מלחמה, סביר להניח שסוריה לא הייתה הופכת לקונדומיניום רוסי-איראני; ישראל לא הייתה צריכה לטווח שיירות אספקה לחיזבאללה; החיזבאללה, חמאס וג'יאהד האסלאמי היו חלשות לאין שיעור. סביר להניח, שאיראן לא הייתה עומדת בעיצומה של התפשטות אזורית, וכורתת ברית צבאית ואסטרטגית עם רוסיה.
"אני מתנגד למלחמה מטומטמת"
הנזק למעמדה של ארה"ב היה פוליטי, צבאי ומוסרי. טענתה רבת השנים שהיא לוחמת לטובת הדמוקרטיה הועמדה במבחן בעיראק, ונחלה כישלון חרוץ. מערכת כמו-דמוקרטית אמנם קמה, בחירות נערכו מפעם לפעם, ממשלות קמו ונפלו בזכות קואליציות רופפות, אבל הכוח הפוליטי הממשי בעיראק הוסיף לעבור דרך קנה הרובה.
אבל ביוצאה למלחמה, באופן חד צדדי, מבלי לקבל את הסכמת האו"ם, ואפילו מבלי לקבל את הסכמת בעלות בריתה הקרובות ביותר באירופה, ארה"ב ליבתה את הטינה העמוקה שרחשו לה ממשלות כמו אלה של סין ורוסיה. ערב פלישת ארה"ב לעיראק קם אפילו מערך אד-הוק של נשיא צרפת, קנצלר גרמניה ונשיא רוסיה נגד המלחמה.
אזרחים עיראקים וחיילים אמריקאים מפילים פסל של סדאם חוסיין במרכז העיר בגדאד, 9 באפריל 2003 / צילום: Associated Press, Hadi Mizban
זה האחרון היה כבר אז ולדימיר פוטין. אל נכון, בהשפעת המלחמה ההיא התחילה לגמול בו ההחלטה לנסות וליצור משקל-נגד לארה"ב. עיראק לא הייתה הסיבה העיקרית, אבל היא בוודאי הייתה אחת הסיבות. והיא גם שכנעה את פוטין בחולשת עמדתה של אמריקה. "איננו רוצים דמוקרטיה בנוסח עיראק", הוא לגלג וצחקק, כאשר הנשיא בוש הבן עמד לצדו, במהלך ביקור במוסקבה, בסוף 2006.
מלחמת עיראק יצרה במידה לא מעטה את ברק אובמה. בשעה שהילרי קלינטון וג'ו ביידן הצביעו לטובת המלחמה, במליאת הסנאט, בסתיו 2002, ברק אובמה נאם נגדה. הוא היה אז רק חבר אלמוני באסיפה המחוקקת של מדינת אילינוי. אבל הפסקול של נאומו שימש אותו היטב כאשר הופיע בזירה הארצית. "אני אינני מתנגד לכל המלחמות", הוא אמר בנאום ההואֿ, ומנה את המלחמות הטובות, מאז מלחמת האזרחים של אמצע המאה ה-19 ועד מלחמת אפגניסטן, אשר עמדה אז בימיה הראשונים. "אני מתנגד למלחמה מטומטמת (dumb war)", הוא אמר. המלים האלה הרשימו את שומעיהן, כאשר החליט להתמודד על הנשיאות, ארבע שנים אחר כך.
ברק אובמה, נשיא ארה''ב לשעבר / צילום: Reuters, Douliery Olivier/ABACA
גם דונלד טראמפ התנגד לה, והתנגדותו עזרה לו לימים לא מפני שתומכיו שנאו מלחמות בתור שכאלה, אלא מפני שהם שנאו כל מה שניחוח של "גלובליזם" נודף ממנו. וזו אמנם הייתה מלחמה "גלובליסטית", ביטוי של מדיניות חוץ היפר-אקטיבית, שהעמידה את ארה"ב בלבם של סכסוכים לא-לה.
תוצאות מלחמת עיראק מעיבות על המאמץ להרחיב את התמיכה בעמדת ארה"ב באוקראינה, הן מבית והן מחוץ. אין זה מקרה, כנראה, ששליט סין בחר לבקר במוסקבה השבוע בדיוק ביום השנה ה-20 לפלישת ארה"ב לעיראק. ההשוואה בין מה שהאמריקאים עוללו לעיראק, על יסוד שקר, מושווה פעם אחר פעם עם מה שרוסיה מעוללת לאוקראינה.
חלק ניכר של הימין האמריקאי מתנגד לתמיכה באוקראינה, בין השאר על יסוד המחיר האסטרונומי ששולם בעיראק.
"קץ האימפריה האמריקאית"
אימפריות התקשו מאז ומעולם לקבוע בהצלחה את קצה גבול התקדמותן. האימפריה הרומאית איבדה את שני הלגיונות המובחרים ביותר שלה, כאשר ניסתה לשעבד את השבטים הגרמניים על נהר הריין, לפני קצת יותר מ-2,000 שנה.
האימפריה הספרדית איבדה את הצי שלה, ואת תנופת התפשטותה באירופה, כאשר ניסתה לכבוש את אנגליה, בסוף המאה ה-16. האימפריה הרוסית נתקעה על חופי הים השחור, כאשר ניסתה להגיע אל הים התיכון, באמצע המאה ה-19. האימפריה הבריטית התחילה את תהליך היחלשותה כאשר יצאה למלחמת-סרק נגד איכרים הולנדיים בדרום אפריקה, בסוף המאה ה-19. וכן הלאה, וכן הלאה.
אמריקה ניסתה את כוחה בעיראק, ויצאה ממנה בשן ועין. עיראק החישה את אבדן המעמד של "מעצמת-העל היחידה". היא גם הגדילה במידה ניכרת את החוב הלאומי של ארה"ב. לפי המרכז האקדמי המצוטט למעלה, עלות כל מלחמותיה של ארה"ב בעקבות התקפת אל קאעידה ב-11 בפסטמבר 2001 מוערכת ב-8 טריליון דולר (8,000 מיליארד דולר). מזה, המלחמות בעיראק ובסוריה עלו לארה"ב 3.2 טריליון דולר. סך כל החוב הלאומי של ארה"ב עומד כיום על כמעט 32 טריליון דולר.
כמעט משעשע להיזכר, שב-1985 הסופר האמריקאי גור וידאל כתב מסה על "קץ האימפריה האמריקאית", שנפתחה במלים "ב-16 בספטמבר 1985, כאשר משרד המסחר הודיע שארה"ב הפכה לבעלת חוב, האימפריה האמריקאית מתה. היא הייתה בת 71 במותה".
וידאל, שנון ודרמטי, הקדים קצת את המאוחר. האימפריה התנסתה ברגעי שיא הרבה לאחר תאריך מותה המשוער. מוטב לזכור שאנשים כבדי ראש התחילו לחזות את מותה של האימפריה עוד מתחילת המאה ה-19, כאשר הייתה בסך הכול תינוקת בעריסתה. אבל הרבה בגלל עיראק, משבר גיל העמידה של אמריקה הפך למשבר זקנה.
רשימות קודמות בבלוג וביואב קרני. ציוצים (באנגלית) בטוויטר
כתבות
ני"ע
