איך מגיעים למבול התייקרויות? מרחיבים את המנגנון הכלכלי הכושל במדינה

בקרוב יגיע חג שבועות, והלשכה המרכזית לסטטיסטיקה תוציא הודעה חגיגית שתזכיר לנו, כמדי שנה, כמה אנחנו צריכים להתגאות בפרה הישראלית. אשתקד דווח כי היא מספקת 11.6 אלף ליטר חלב בממוצע בשנה, 0.7% יותר מהשנה שלפניה ו"התנובה הגבוהה בעולם". הפרות של דרום קוריאה, מדינה שהצליחה להקים תעשיות מפוארות של רכב וסמארטפונים, נמצאות במקום שני בפער גדול - 10.1 אלף ליטר בשנה. בניו זילנד ובאירלנד רועות הפרות העצלניות ביותר - 4.2 אלף ו־5.3 אלף ליטר בשנה, בהתאמה. 

● גל אדיר של עליות מחירים שוטף את המשק, ואין מי שיעצור אותו | ניתוח
● מי שהשקיע אצלו הפך למיליונר: הכירו את קן גריפין - האיש ששבר השנה כל שיא אפשרי 
● כך התרסק שוק הקנאביס הישראלי, שהבטיח הכנסות של מיליארדים | ניתוח

גאווה כחול לבן? בשבוע שבו מחיר החלב המפוקח זינק ביותר מ־9% (או "רק 9%" לדברי שר האוצר), ושבו פורסם הדוח השנתי של מבקר המדינה שהקדיש פרק מיוחד לעיוותים בשוק החלב המקומי, מדובר בעוד דוגמה כואבת לפער בין תדמית למציאות. מציאות שבה הפרות שלנו הן כנראה המותשות בעולם (המבקר: "כ־20% מהרפתות בישראל נמצאות במצב חמור מאוד מבחינת רווחת בעלי חיים, אך הפיקוח חסר, ולא הותקנו תקנות פרטניות החיוניות למניעת צער בעלי חיים"), והאזרחים שלנו מופסדים ("הפער בין מחיר ליטר חלב לצרכן בישראל, הנאמד ב־6.2 שקל לליטר, למחיר הממוצע במדינות האיחוד האירופי, הנאמד ב־3.5 שקל, עומד על 77%" - וזה עוד טרם ההתייקרות האחרונה).

"נראה מה לא עובד בשוק אחד, ונרחיב לאחר"

האבסורד המתסכל הוא שאנחנו בכל זאת חיים בעיקר בעולם של תדמיות. ההוכחה הטובה ביותר היא העובדה ששם הקוד "מחיר מטרה" - המנגנון המפוקפק שקובע את מחיר החלב המפוקח והיקר שלנו, אומץ על־ידי הממשלה לגזרות אחרות. כאילו מישהו שם למעלה אמר "נראה מה לא עובד בשוק אחד, ונרחיב אותו לשווקים אחרים - פשוט כי זה נשמע קליט". למה לפקח בחוסר הצלחה רק על שוק החלב, אם אפשר להביא את "מחיר מטרה" גם לענף הבנייה - בחלוקת דירות בפיקוח והנחה. בדומה לשוק החלב, המדינה קובעת בכמה ימכרו הדירות (הנחה של 20% על מחיר השוק), והסובסידיה ניתנת לקבלנים דרך הקרקע.

כמה ציפיות היו מאותו מנגנון נהדר של פיקוח? ביולי 2014, כשאושר מודל מחיר מטרה במועצת מקרקעי ישראל, בישר יו"ר המועצה ושר השיכון דאז אורי אריאל כי "מדובר בצעד המשמעותי והדרמטי ביותר בשנים האחרונות, שהשפעתו הצפויה על שוק הדיור - מחירי דירות יד ראשונה ויד שנייה - תהיה ניכרת".

יו"ר המועצה הלאומית לכלכלה, פרופ' יוג'ין קנדל, אמר באותו דיון כי "מחירי הדירות בארץ גבוהים בכ־20%־25% ממה שצריך להיות, והתוכנית תוכל להוריד אותם בחזרה". ומה קרה? אחרי אותה החלטה "משמעותית ודרמטית", מחירי הדירות ירדו לפי הלמ"ס במשך חודשיים ברציפות, בשיעור של 0.8%. אלא שמאז הם טסו בעוד 65%. זה כמובן לא מפריע להמשיך ולהגריל דירות מפוקחות ללא הרף במודל "מחיר מטרה" (ביום ראשון תיסגר הרשמה להגרלה של עוד 7,037 דירות כאלו).

פיקוח על הקולה? השר ברקת לא המציא כלום

ברשתות החברתיות התנפלו השבוע על שר הכלכלה ניר ברקת, שהודיע לקוקה־קולה על "כוונה להכניס את מוצריה לפיקוח". אבל ברקת לא המציא דבר. לפני שנה היו אלה שרת הכלכלה אורנה ברביבאי ושר האוצר אביגדור ליברמן, שהציבו ליצרני ויבואני המזון אולטימטום לפיו אם לא יעצרו את ההתייקרויות, הממשלה תבחן פיקוח מחירים על מוצריהם.

למרבה הצער, הציבור (בהכללה כמובן) והפוליטיקאים בעקבותיהם לא טורחים להתעמק בהשלכות של פיקוח המחירים המפתה כל־כך. השלכות בעייתיות שנגזרות מהמהלך: העמסת רגולציה (מישהו חייב לבדוק את טיב המוצר המפוקח ואת שולי הרווח); הפחתת התחרות (העלויות נקבעות בדרך־כלל לפי החברות הגדולות); חוסר תמרוץ להתייעלות (המנגנון קובע מחיר כנגזרת של העלויות); חשש ממחסור בשל תמחור בעייתי (לחמאה זה כבר קרה, כשחלק מהחברות פשוט החליטו להפסיק לייצר); העלאת מחירי מוצרים שלא בפיקוח (תנובה, שטראוס וטרה השבוע וגם מחירי הדירות לשוק החופשי מוכיחים זאת מצוין) ועוד. אבל כשלפתוח שווקים לתחרות אמיתית או לעודד יבוא זה מורכב ובעיקר מהלך ארוך־טווח, הרבה יותר מפתה להכריז על פיקוח מחירים מיידי. ובעצם למה להסתבך? אם כבר פופוליזם, אז למה לא להעביר חוק משמעותי ודרמטי, שיאסור על החברות להעלות מחירי מזון? פשוט וקל.

כוכבי השבוע

מצוין: חנן מור עבר את שלב ההפנמה 

תנאי סף להבראת חולה, ודאי אם הוא על ערש דווי, הוא הכרה במצבו הקשה ורצון עז ואמיתי לעשות הכול כדי להחלים. זה לא מבטיח שהבריאות תחזור לאיתנה, אבל ללא אלה אפשר להיות בטוחים שהסוף קרוב.

השבוע, כשיזם הנדל"ן חנן מור קרא לעזרתו את דודו זבידה, מנכ"ל חברת מבנה הפורש והמוערך, ובמקביל מכר כמה חנויות בראשון לציון ב־58 מיליון שקל, המשקיעים סוף־סוף ראו שהוא מפנים את המצב. ולא פחות חשוב - שהוא מוכן לעבוד קשה כדי לעמוד מחדש על הרגליים, כולל ויתור על הרבה אגו שנצבר בדרך ומימוש של נכסים, ולא רק משאים־ומתנים ארוכים שלא הולידו עד כה דבר.

האם זה יספיק? קשה לדעת. החובות של מור עומדים על 3.3 מיליארד שקל, והריבית בשמיים. אבל לפחות את תנאי הסף ליציאה מהבור הוא עבר. למניה זה הספיק כדי לקפוץ ב־30% בתוך יומיים בלבד.

בלתי מספיק: תמצית המחדל הגדול של ישראל 

האוטובוסים מאחרים וצפופים, הנסיעה פקוקה ואיטית, המחסור בנהגים עצום, התחנות לוהטות ולא מוצלות - ובכל זאת הישראלים מעדיפים במפתיע להמשיך לנסוע ברכב פרטי. מה עושים? לדברי יו"ר ועדת הכלכלה דוד ביטן, שפתח השבוע דיון בנוגע לאכיפת נתיבי התחבורה הציבורית, "מה שיעזור הן רכבות. עם כל הרצון לעודד תחבורה ציבורית, אנחנו לא רואים שהרבה אנשים נוסעים באוטובוסים".

והנה לנו תמצית מחדל התחבורה הציבורית - כנראה המחדל הכי גדול של מדינת ישראל ב־75 שנותיה. כי למי אכפת מהאוטובוסים, אם מתישהו יהיו פה רכבות, רכבלים, שאטלים ימיים ואפילו רכבות קליע מסעירות דמיון. רק שבפועל, כדאי שחברי הכנסת יבינו שאוטובוסים הם הפתרון הכי יעיל בסביבה, והם יישארו כאלה גם בעתיד הנראה לעין. כן, גם לתחנות הרכבת העתידיות רובנו נגיע באוטובוסים - ורצוי שהם יסעו בנת"צ פנוי. ולא יזיק שגם נבחרי הציבור יסעו בהם לפעמים.