הקלאסי והמיסטי שימשו בעירבוביה במעמד הכתרתו של המלך צ'ארלס השלישי. בעיני ספקנים, ניחוח של עובש בקע ממנו. בעיני חסידי מסורת, הוא עמד בסימן של המשכיות מבורכת ורבת השראה.
● יחי המלך החדש: כל האחוזות והבתים של צ'ארלס השלישי
● המלך של העם? כמה תעלה ההכתרה של צ'ארלס למשלם המסים הבריטי
● האם מלך בריטניה יצליח לשמר את המותג החזק?
לא היה צריך להמציא את המסורת. הכתר שהונח על ראשו של צ'ארלס כלל אבן־חן מכתרו של אדוארד הראשון, המלך האנגלו־סאקסי הלפני־אחרון של אנגליה, אשר הומלך לפני 980 שנה. יורשו קצר הימים מאוד (עשרה חודשים) היה הראשון שהוכתר במנזר ווסטמינסטר, זה המנזר שבו הוכתרו צ'ארלס וקאמילה ביום שבת. הניגון הכנסייתי המפורסם ביותר של מעמד ההכתרה נשמע בפעם הראשונה במעמד משיחתו של המלך אדגאר, בשנת 973, אם כי כמובן לא עם אותה המוסיקה. כס המלוכה הקדים ושימש את ישבנו של אדוארד השני ב־1308.
השרביט המלכותי שהופקד בידי צ'ארלס הוא בן 361 שנה בלבד, מפני שאת הקודם הורה אוליבר קרומוול להתיך בשנת 1649, כאשר הדיח את המלך צ'ארלס הראשון, והתיז את ראשו. מאז, צ'ארלס לא היה שם מבוקש במיוחד בין מלכים.
את כתרה של המלכה קאמילה נשא ביום שבת הדוכס התשיעי לבית וולינגטון. האם צריך להוסיף על זה משהו? הוא צאצא ישיר של האיש שהביס את נפוליאון בווטרלו, ב־1815, והיה יועץ קרוב למלכה צעירה ומעוטת ניסיון ששמה היה ויקטוריה, סבתא רבתא של סבא של המלך צ'ארלס. אכן, בשבת מנזר ווסטמינסטר היה מלא לעייפה לא רק באורחים רמי דרג, אלא גם ברוחות רפאים מכל רחבי ההיסטוריה הבריטית.
טקס ההכתרה של צ'ארלס השלישי / צילום: Associated Press, Gareth Fuller
מלך בחסדי אלוהים
זה היה מעמד ההכתרה המטולווז הראשון בצבע וברזולוציה גבוהה. אמא אליזבת' הוכתרה על מסך שחור־לבן לפני 70 שנה (מי שהחמיצו את האפיזודה על ההכתרה בסדרה Crown נדרשים במפגיע לצפות בה לפני שימשיכו לקרוא, עונה ראשונה, פרק חמישי). השידור החי של 1953 היה שנוי במחלוקת מפני שהתעורר החשש כי הוא יפיג את "הקסם".
השידור העניק נסיוב עידוד לבריטניה, שעמדה אז בעיצומו של דכדוך סוף־האימפריה שלה. אבל גם אז כמו בשבת, המארגנים נזהרו בעניין אחד: הם לא כללו בשידור את מעמד המשיחה, זאת אומרת הרגע שבו הכוהן הגדול של הכנסייה האנגליקנית, הלוא הוא הארכיבישוף של קנטרברי, יצק את השמן על מצחה של המלכה.
אקט המשיחה הוא זה המקנה להכתרה את הממד הדתי־מיסטי שלה, הוא הופך מלך רגיל למלך בחסדי אלוהים. זה רעיון המעוגן במסורת של ימי הביניים המוקדמים. הצורך להיפטר מסמכותו האלוהית של המלך הניב את המהפכה הצרפתית ואת המהפכה הרוסית, והפך את רוב מלוכות אירופה לרפובליקות.
ואף כי הצופים והצופות לא ראו את המלך נמשח, הם יכלו לשמוע. תרועת חצוצרות בישרה את המשיחה, והמקהלה פרצה בשירו של גיאורג פרידריך הנדל, על יסוד פרק א' בספר מלכים א', "וימשחו אותו צדוק הכהן הגדול ונתן הנביא למלך, ויאמרו כל העם 'יחי המלך שלמה'".
ההקבלה התנ"כית היא צורך רב ימים של המלוכה הפרוטסטנטית, אשר הגישה את התנ״ך העברי לעולם לפני 400 שנה ויותר, באמצעות תרגומו המלא לאנגלית. הבה נכיר טובה לג'יימס הראשון, מפני שהוא, לא הרבי מלובאוויץ' (במלוא הכבוד והיקר), הביא את נביאי ישראל, את שופטיה ואת מלכיה לידיעת אלף לשונות. אילמלא הובא, אפשר שמדינה יהודית לא הייתה קמה בארץ ישראל.
רפובליקות עם כתר
היסטוריונית בריטית, שהוזמנה ללוות את ההכתרה, בפרשנות בשירות העולמי של הבי.בי.סי, חשבה שיציקת השמן היא גילוי של "יוהרה", מפני שהיא מעמידה את המלך על מדרגת ישו הכריסטוס. פעיל אנטי־מלוכני, שרואיין בבי.בי.סי, הזכיר כי האירופים, אפילו אלה שיש להם מלוכות, חדלו זה כבר למשוח את מלכיהם ואת מלכותיהם.
ואמנם, המלוכות האירופיות עברו תהליך מודע ומכוון של הפחתת מיסטיקה. צירוף מקרים מעניין הוא שמלוכות האריכו ימים דווקא בארצות השוויוניות ביותר ביבשת: בשלוש הסקנדינביות ובהולנד; וגם כמובן בספרד, בבלגיה ובלוקסמבורג, ואם אתם מתעקשים אז גם בליכטנשטיין.
אף אחת מן המלוכות האלה אינה מושחת עוד את מלכיה. הפרלמנט הנורבגי, למשל, ביטל את עצם מעמד ההכתרה עוד ב־1908, בחינת ״ארכאית ולא דמוקרטית״. אף על פי כן, למורת רוחם החלקית של הפוליטיקאים, שני המלכים האחרונים ערכו טקסי 'הקדשה' בכנסייה.
המלוכות המוסיפות להתקיים ביבשת אירופה הן בעצם רפובליקות עם כתר. יש הרבה יותר דמיון בין הפונקציה של מלך אירופי לנשיא בישראל ממה שיש בין מלך בן ימינו למלך מן המאה ה־18.
בריטניה שונה. היא אינה 'רפובליקה עם כתר'. מלוכתה ממלאת מאוויים אשר לפחות לפי שעה הם ממשיים מאוד. אין צורך אלא לספור את המוני הבריטים, אשר צבאו בשבת, יום גשם קר, על מנזר ווסטמינסטר ועל ארמון בקינגהם, כדי לצפות במלך ובמלכה במשך מספר שניות.
טקס ההכתרה של צ'ארלס השלישי / צילום: Associated Press, Emilio Morenatti
סתירה עם המציאות
כאשר תומס פיין (Paine), מהגר בריטי רדיקלי, רצה לשכנע את האמריקאים למרוד בבריטניה, כמעט לפני 250 שנה, הוא כתב פמפלט שבו לעג לאבסורדים של המלוכה המורשתית. תחתיה הוא הציע ממשלה באמצעות "השכל הישר" (זה היה שם הפמפלט). 80 שנה אחר כך הוא קיבל תשובה מהוגה דעות בריטי מזהיר, וולטר באג'ט. "המסתורין הם נשמת המלוכה", כתב, וצוטט מאז ללא הרף. "אין להרשות לאור היום לחדור אל הקסם", הוא הטעים.
די הרבה "אור יום" חדר מאז אל הקסם. מלכי בריטניה חשאיים פחות ממה שהיו, אולי לרוע המזל. אבל מקצת מן הקסם בעינו עומד, הכנסייה היא המוציאה אותו אל הפועל.
ההכתרה הייתה מעמד דתי מובהק, אך טעות תהיה לייחס לבריטניה "הדתה". לפחות החלק הנוצרי הלבן שלה מעולם לא היה חילוני יותר. ראש ממשלתה ושר הפנים שלה הם בני דת ההינדו, ראש ממשלת סקוטלנד הוא מוסלמי, ולא־נוצרים ממלאים תפקידים בכירים ורמי־פרופיל כמעט בכל תחום. אבל המלך עדיין נושא את התואר "מגן האמונה", ונשבע אמונים לנצרות פרוטסטנטית.
האם בריטניה החילונית והרב־תרבותית תוכל ליישב לאורך ימים את הסתירה שבין הקסם למציאות? זה מוטל לפחות במידה מסוימת של ספק. אבל אין זה מפני שהעולם נעשה רפובליקאי יותר. בסימן עלייה עומד מספר הארצות, המעמידות פנים שהן רפובליקות, אבל מתנהלות כמו מלוכות. בריטניה היא לפחות מלוכה חוקתית; הרפובליקות המדומות ההן (סין, רוסיה, איראן, מצרים, וייטנם, ונצואלה ואחרות) הן מלוכות אבסולוטיות לכל דבר, גם אם למלכיהן קוראים "נשיא".
רשימות קודמות בבלוג וב-יואב קרני. ציוצים (באנגלית) ב-טוויטר.
כתבות
ני"ע
